| 11/2012
מקום לאופטימיות - קטע קצר על המצב בדרום.
ריח של עשן מסתנן לאפי, ולאחר מכן קול האזעקה שצורם לי באוזניים נשמע בכל העיר. כותרות נוקבות מפורסמות בכל רחבי המדינה, מותירות את כל תושביה בהלם מוחלט, אך אני צוחקת בליבי. זה כבר לא חדש לי, לא קולות האזעקה וגם לא קולות המטחים. התרגלתי כבר למציאות הזו, הרי לא הייתה לי ברירה, נולדתי אליה — והאמת היא, שזה כבר הפסיק להפריע לי. כבר התרגלתי.
אני פולטת יללה חרישית ונושאת את רגליי במהירות אל עבר חדר הבטחון שבקומה התחתונה, בעוד שעשרות אנשים, חלקם נראים מיואשים וחלקם נסערים — רצים במהרה אל חדר הבטחון גם הם.
אנחנו נכנסים אל החדר הגדול ומלא המשחקים, והילדים הקטנים מתיישבים ומתחילים לשחק ישר. תמיד כאב לי עליהם, על המציאות העגומה שהם נאלצים לחוות והמחזות הנוראים שהם רואים בגיל כה צעיר. אך כולנו כבר התרגלנו לכך.
אני מתיישבת על כיסא שנראה מעט מרופט כשצלצול הנייד שלי נשמע. אני מרימה אותו בין ידיי ועונה, "הלו?"
"יהלי, הכל בסדר? ירדת לחדר הבטחון?" אמא ממטירה מטח של שאלות. היא נשמעת מעט נסערת, קצת יותר מן הרגיל, אולי בגלל המבצע המסוכן שנערך עכשיו בישראל.
אני פולטת המהום שקט. "הכל בסדר, אמא, את יכולה להירגע!"
"אל תצאי מהחדר עד שיגידו שאפשר לצאת, בסדר? ותישארי שם עד שאבא יבוא לאסוף אותך." היא לא נשמעת רגועה בכלל כשהיא אומרת זאת, מעולם לא שמעתי אותה כל-כך נסערת.
"בסדר, אמא. אוהבת אותך."
אני מנתקת את הנייד ושבה להביט בילדים המשחקים; משהו ברוגע ובשלווה שלהם גורם לי להרגיש נינוחות. אני מחייכת חיוך קטן כשלפתע זוג זרועות גדולות לופתות אותי; עומר ניצב את מול עיניי, כשחיוך שובב פרוס על פניו הנאות.
אני מחייכת אליו ומחבקת אותו חזק. "עומר, מה אתה עושה פה?"
הוא מחייך חיוך שובה ויפהפה שגורם למשהו בי לקרוס. מעולם לא הפסקתי לתהות מה בחור נאה וכריזמטי כמוהו עושה עם בחורה כמוני. "מה זאת אומרת? באתי לבקר את החברה המדהימה שלי."
עומר לא מהעיר שלי, הוא גר בתל-אביב, עיר הבילויים, רחוק מכל הצרות. עד שגם את תל-אביב הקסומה תפסו הרקטות, וגם להם לא נותרה ברירה אלא להצטרף למעגל הנוראי הזה.
אני נושקת ללחייו ומצמידה אותי אל חיקי. הוא מצחקק. "את חונקת אותי, יהלי!"
"באת עד לכאן מתל-אביב?" אני שואלת אותו. הוא מושך בכתפיו. "אתה לא נורמלי, עומר, מה חשבת לעצמך? מסוכן כאן! זה לא הזמן להתארח כאן, אתה פשוט אידיוט!"
"את יודעת, זה לא שבתל-אביב כל-כך רגוע עכשיו," הוא פולט לעברי. "וחוץ מזה, שרציתי לראות אותך. אם אני אמות, אז שיהיה, העיקר שאראה אותך קודם."
אני מתמלאת בזעם ונותנת מכה קטנה לכתפיו. "זה לא מצחיק!"
הוא מביט בי בחיוך שובב. "תפסיקי להיות כזו רצינית כל הזמן, יש לנו צבא חזק שיכסח את החלאות האלו."
"אני לא חושבת שבמצב הזה יש מקום לאופטימיות, עומר," אני אומרת בכעס. "ותסלח לי שאני לא רוצה להיות שאננה בזמן שהחיות אדם האלו רוצחות אנשים חפים מפשע."
הוא נד לראשו בשלילה ומשלב את ידיו. "מה שתגידי."
אני נצמדת אליו תוך כדי שאני מניחה את ראשי על כתפיו, והוא רק ממולל את שיערי הארוך והמתולתל בין ידיו. "אמרתי לך כבר שהשיער שלך מדהים?" הוא כמעט ולוחש.
"אולי מיליון פעם," אני מצקצקת תוך כדי גיחוך. "אבל תודה."
הטלוויזיה שלנו נדלקת, ואת קולות השדרנים קשה לפספס. כותרת חדשה ניצבת במרכזה, "צבע אדום באשקלון — אין הרוגים או פצועים."
אני נושמת לרווחה. כמה משמח לראות כותרות כאלו אחרי כל ההרג שספגו תושבי אשקלון במשך תקופה כה ארוכה, תקופה שלעיתים לא נראה כי היא עתידה להסתיים מתישהו.
אך האופטימיות לעולם נשארה. לעולם לא נוותר, לעולם לא נסוג.
המדינה הזו שלנו, ואנחנו לא נוותר עליה. לעולם. ואף ארגון טרוריסטי ואכזרי לא יעצור בעדנו. זו המדינה שלנו, והיא תמיד תהיה.
אני נושקת לשפתיו של עומר, שנראה די המום מהפעולה הזו אך נכנע אליה היישר, ושנינו נסחפים לנשיקה קטנה, אך אמיתית ומלאת עוצמה. אני מתנתקת ממנו ומחייכת חיוך קטן.
"מה?" הוא מגרד באפו במבוכה.
אני פולטת צחקוק. "טעיתי. יש מקום לאופטימיות. עם כל האהבה שבמדינה הזו, איך אפשר בכלל שלא?"
והוא רק מחייך. חיוך קטן, יפהפה ומלא האהבה הכי גדולה שאי-פעם ראיתי.
ובשבילי, זה מספיק.
קטע קצרצר בגלל המצב שבדרום, שעכשיו הגיע גם למרכז (וכן, גם לעיר בה אני גרה. זה היה פשוט הלם).
תושבי הדרום, אנחנו איתכם תמיד! חיבוק ענק! 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. house