.The long and winding road

אולי זה יישמע מתייפף משהו, אבל אני באמת ובתמים מתגעגעת לתקופת הזוהר של ישראבלוג. אתם יודעים, התקופה שבה אנשים כאן היו מפרגנים יותר, עוקצים פחות והרבה פחות ביקורתיים. היום, למשל, זה כבר ממש לא ככה, וכל אדם שחושף קצת פיסת בשר בבלוג שלו, מראה חלק קטנטן מהאישיות שלו שלא תמיד יוצא במציאות, מקבל תגובות קשות, נוקבות ואכזריות.
ואני לא מבינה למה זה קורה, באמת. הרי בישראבלוג כולם קצת משונים, מיוחדים ואחרים, וזו הסיבה שתמיד אהבתי כל-כך את המקום הזה, ותמיד הרגשתי בו שייכת, לא משנה באילו נסיבות, תמיד ידעתי שיש לי מקום לפרוק בו כשאזדקק לכך. ועכשיו, אני מרגישה שאני לא יכולה להיפתח בצורה טוטאלית עוד, בגלל החשש שיתקפו אותי על המילים ועל הדברים שאכתוב, ואני בטוחה שאני גם לא היחידה.

וזה עצוב, כל-כך עצוב שזה הפך למקום בו אנשים מרשים לעצמם לרמוס באכזריות בלוגר אחר, בלי בכלל להכיר אותו, אלא סתם לקרוא פוסט אחד ומילים מסויימות וישר לקבוע מה האופי שלו, ובכך למעשה, לחרוץ את גורלו.
מי אנחנו בכלל, שנשפוט מישהו אחר? אף אחד מאיתנו לא מושלם, ולכל אחד יש את הפאקים והבעיות שלו. אז למה במקום לתמוך, לעודד ולמלא את אותו הבלוגר בקמצוץ של אכפתיות, ולהראות לו שהנה, אנחנו כאן בשבילך, ואתה פאקינג לא לבד בעולם הזה, אנחנו תוקפים ומתאכזרים? תגובות הנאצה היא התופעה, שאותי אישית, הכי מקוממת בישראבלוג. אני לא מבינה למה זה בכלל צריך להתקיים. אם יש לך מה לומר, תאמר, אבל למה במילים כל-כך קשות? למה לפגוע ברגשותיו של אדם שסך הכל פרק את מה שעל ליבו?
גם אם זה לא מוצא חן בעיניכם, בבקשה, תחשבו על זה שמאחורי המסך הזה יושב אשכרה בנאדם, לא רובוט ולא מכונה, ויש לו רגשות ומה שאתם כותבים לו עלול לפגוע בו. הקומזיץ הזה שאתם עושים על בלוגר מסכן, לא שונה מהקומזיץ שהיו משמיעים כל הזמן בחדשות, על נער בן שש-עשרה שהתאבד כי הציקו לו בפייסבוק. זו טרוליות ואכזריות לשמה.

אני מבקשת מכם, תחשבו על הבנאדם ולא על הבלוג או המילים שהוא כתב שהצליחו להרגיז אתכם, תחשבו על כך שכולנו בסך הכל בני אדם; ולפני שאתם לוחצים "סנד" ושולחים את התגובה הזו, תחשבו על מה שאתם הייתם מרגישים אם הייתם מקבלים תגובה כזו בבלוג שלכם.

אוקיי, אז עריכה:

איזה מגניב, הגעתי למומלצים! תודה רבה למי שהמליץ!
אני באמת מקווה שהצלחתי לשנות, גם אם בקצת, את התפיסה של חלק מכם. אני חושבת שזה ממש חשוב, כי בסך הכל כולנו כאן בשביל לפרוק את שעל ליבנו, ולא כדי שיקטלו אותנו בתגובות מרושעות ויגרמו לנו להרגיש חרא.
ושוב, תודה רבה. שימחתם אותי מאוד.