| 7/2014
ברגע שתחזור.
"אני אוהב אותך".
קולך מהדהד בראשי מספר פעמים, המחשבות הורגות אותי ולא נותנות מנוח. נשמתי נעתקת כאשר אני מתבוננת בתמונות שלנו יחד, מתפללת ליום שבו תחזור, שאוכל לחבק אותך, להריח אותך, להיות איתך. אני נזכרת כיצד בתחילת הקשר שלנו, תמיד התקשיתי למצוא את המילים הנכונות, ואילו אתה - לך תמיד היה מה לומר. תמיד אמרת את מה שאתה מרגיש, באימפולסיביות מוחלטת. אני חושבת שתמיד קינאתי באימפולסיביות הזו, תמיד רציתי להיות זו שמדברת ומספרת, זורקת כך לפתע את מה שהיא מרגישה, אך תמיד התקשיתי לעשות זאת. מילותיי נבלעו בצללים. ועכשיו אני חוששת ומבועתת מהעובדה שלעולם לא תדע כיצד אני מרגישה. העובדה שמעולם לא הספקתי לומר לך עד כמה אני אוהבת אותך מטריפה את דעתי, אוכלת אותי מבפנים, גורמת לבטן שלי להתהפך ולראש שלי להסתחרר.
אני נזכרת ביום שאמרת לי שאתה אוהב אותי לראשונה, ולי היה קשה להגיב בחזרה, לא כי הרגשות לא היו הדדיים, אלא כי פחדתי שאם אודה ברגשותיי אליך - אתה תברח. תעזוב אותי ולעולם לא תחזור. הפחד הזה כרסם בי כל-כך עד שלא יכולתי להחזיר לך במילים היפות הללו, לא יכולתי להשיב לך וגם לא להודות ברגשותיי כלפיך. לכן שתקתי, חייכתי ונשקתי לשפתיך בעדינות.
המחשבה על-כך שקיים סיכוי שלא אראה אותך עוד, היא בלתי נסבלת. איני יכולה אפילו לתאר עד כמה הכאב שבלאבד אותך יהיה עצום, ויפער בליבי חור שאיש לא יוכל לסגור. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיך, רועי שלי. לא יכולה לחשוב על כך, וגם לא רוצה. כיצד העולם ימשיך לנוע על צירו אם אתה כבר לא תהיה כאן עוד? כיצד החיים יימשכו כסדרם ברגע שחיוכך היפהפה יימחק מן העולם?
איני מאחלת לאיש את התחושות שאני חשה כעת, גם לא לאויביי הגדולים ביותר; אני מתגעגעת אליך, רוצה לאחוז שוב בידיך החסונות ושאתה תרים אותי ותשא אותי אל-על, תשוויץ בזה שאני שלך, ואני אשוויץ בעובדה שאתה שלי.
הזכרונות ממשיכים לכרסם בי, מטיחים בי את המציאות הכואבת והקשה מנשוא. המציאות שאתה עלול לא לחזור, שאני עלולה לא לראות אותך יותר. אני נזכרת כיצד תמיד הבהרתי לך עד כמה אני לא חובבת גדולה של מחוות אהבה גדולות, ועד כמה אני לא סובלת קיטשיות על כל סוגיה, ואילו אתה היית ההפך המוחלט ממני, ובכל הזדמנות שהייתה לך הרעפת עליי את אהבתך והתגאית בה. אני נזכרת בקשר המיוחד שלך עם אחיך הקטן, איתי; הוא מתגעגע אליך כל-כך, כותב לך בכל יום. ואמא שלך, רק מחכה לרגע שתתקשר אליה והיא תשמע את קולך. אבא שלך קצת יותר מאופק, תמיד אמרת לי שהוא כזה, בעל חוסן נפשי עצום ושהוא מתקשה להראות את רגשותיו בפומבי. אמרת לי שאני מזכירה לך אותו. שאני והוא קורצנו בדיוק מאותו החומר, וששנינו חזקים, בעלי עור מפלדה ולעולם לא נשברים. אין לך מושג עד כמה טעית, רועי יקירי. מהרגע שנכנסת לשטח הלחימה - נשברתי לחלוטין. כל החוזק שאהבת בי התפוגג כלא היה, אני לא חזקה כמו שחשבת שאני. אני חלשה, כואבת ומתגעגעת. רק מחכה לרגע בו אראה אותך שוב, על-מנת שאוכל לומר לך סוף סוף עד כמה אני אוהבת ומעריכה אותך.
וברגע שתחזור, אני מבטיחה לך, לא אתן לך ללכת שוב לעולם.
*יש לציין כי הקטע הזה דמיוני לגמרי. אני אחוזת תקווה שכל חיילנו הנלחמים ברגעים אלו, מסכנים את חייהם בשביל המדינה ואזרחיה, יחזרו הביתה בשלום. אני בוכה על מותם של החיילים שנהרגו, ומחבקת את המשפחות השכולות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. house