כמה זמן עבר.
לא יודעת למה, אבל ברגע שראיתי כותרת ענקית בפייסבוק "ישראבלוג נסגר", הכה בי צורך חזק להיכנס לכאן ישר ולכתוב משהו. כבר ימים שאני מתחבטת עם עצמי, לכתוב? לא לכתוב?
עברה יותר משנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי פעמים לא מעטות מרפרפרת כאן בבלוגים, אין דבר יותר מהנה מלקרוא מחשבות והגיגים של אנשים שאני לא מכירה. את כל הילדות שלי העברתי בממשק האדיר הזה שנתן לי כל כך הרבה.
מילדה מחוצ'קנת בת 12 שבקושי לפסק יודעת, עם ביטחון עצמי ברצפה, עד למי שאני היום - בחורה בת 21, משוחררת מזה כבר שנה, שתוהה לעצמה על נפלאות היקום ועל עוד שטויות סאחיות שמתאימות לגיל המבולבל שאני נמצאת בו. אבל החשוב ביותר הוא, שסוף כל סוף התגברתי על סוגית הדימוי העצמי שרדפה אותי במשך שנים, ואני יכולה לומר בלב שלם שהיום יש לי פאקינג ביטחון ואני ממש לא חוששת להשתמש בו.
בכל מקרה, אין מה לעשות, כשהנוסטלגיה מכה בך, היא מכה בביצים; הייתי חייבת לבדוק את הסחורה מה שנקרא, ויצא שעברתי על כל הבערך 22 בלוגים שלי כאן. חלק מהם היו סתמיים למדי, עם עיצובי פוטושופ בסיסיים ביותר בהתאם לרמת העיצוב שילדה בת 12 יכולה להגיע אליה, וחלק מהם היו קצת יותר בוגרים, משעשעים, ואפילו קצת העבירו בי צמרמורת לשניה.
רוצה להגיד תודה, ישראבלוג. היית לי המשענת, הבית, הפסיכולוג שהייתי צריכה מדי פעם, החבר הטוב. היית שם בשבילי תמיד, בכל פעם שהייתי זקוקה לשפוך את אשר על ליבי, ועל כך אני אסירת תודה.
עצוב לי ומר לי שזה נגמר. כל-כך הרבה נפשות תוהות כמוני ששוטטו כאן במשך שנים, כל-כך הרבה מילים יפות שנכתבו ונשזרו זו בזו וכעת לא יראו עוד אור.
אני אוהבת אותך ישרא.
תודה על הכל.
אני הייתי קרין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. house