Wailing Wench

הצלצול סימן את סוף השיעור, הזמן טס כשאני בוהה בה, קו הראיה שלי נקטע בגלל כל התלמידים האחרים שנעמדו בבת-אחת והסתירו לי אותה, ואז כאילו השתחררתי מכישוף מהפנט קמתי כמו כולם, לקחתי את התיק שלי ועזבתי את הכתה מפנה את ראשי אחורה בדלת היציאה ורואה שהיא עדין יושבת שם מביטה מבעד לחלון הקרוב אליה, היא תמיד נשארה אחרי כולם.

מעולם לא היה לי את האומץ להישאר איתה, רק עצם המחשבה של להיות איתה לבדי בכתה ריקה, לדעת שהיא מודעת לנוחכותי ושרק כמה מטרים של אוויר מפרידים בנינו ומונעים מעינייה לפגוש בשלי, גרמה לי לאי-שקט, מעולם לא הסתדרתי טוב עם בני אדם, וזו הפעם הראשונה בחיי שאני רוצה באופן כה נחרץ להיות בולט ומוחשי במאת האחוזים בעיניי מישהו, אני רוצה בכל ליבי שהיא תבחין בי, אך איניי יכול לעמוד בזה, עצרתי ודמיינתי את העיניים הירוקות האלה מביטות בי, אישונים מרצדים תוך כדי מבט בוחן, כפות ידיי החלו לרעוד ונשמתי נעשתה כבדה, לפתע זוג ידיים מחוספסות ומגושמות דחפו אותי בגבי ממפתן הדלת "זוז כבר שחיף, אתה חוסם את המעבר!" נשמע מאחוריי קולו נוטף הבוז והלעג של אחד מבריוניי הכתה הרבים, אפילו לא טרחתי להסתובב לראות מי מהם הוא היה, ובדמיוני נצתייר לי גוש מגודל, גולמי ומגושם חסר פנים לבוש בג'קט נבחרת הפוטבול דוחף אותי קדימה ומחוץ לכתה.

הבנות שעמדו מאחריו צחקו, כנראה עליי, צחוק צפצפני חורק ומעצבן כמו רכבת ישנה שבולמת בפתאומיות.

רתמתי את תיק הגב שלי והמשכתי משם לשיעור הבא, ולזה שאחריו, ולזה שאחריו, כל היום עובר לי כמו קלטת שמורצת קדימה במכשיר וידאו ישן, שחור-לבן, חסר קול או חדות, מהרגע שאני רואה אותה בכל יום בשיעור הסטוריה חיי נכנסים למצב "טייס אוטומטי", מצב מנטלי שבו אני שם את עצמי כדי לעבור כמה שיותר מהר את אותו היום כדי להגיע לשיעור ההסטוריה של היום למחרת.

הכל מרוחק, הכל מטושטש, קר ואפלולי, הצלחתי עם השנים לרכוש את היכולת לנתק את עצמי מהעולם ומכל האנשים בו, עד כדי כך שהצלחתי אפילו לנתק את עצמי מעצמי, יוצר נירוונה פרטית באמצע ההמולה.

יש פעמים שאני יכול להשיבע שאני מסוגל להתנתק עד כדי כך שאני מרגיש שגופי זר לי ונפשי כמהה להתנתק ממנו ולרחף בחלל החדר, זו נירוונה, אך לא מצב של הארה אלא נהפוך הוא, זו הרגשה שכאילו נפתחת תהום נשיה מתחת לרגליך ואתה צולל אל תוך אבדון אינסופי, יש נחמה בשקט הזה, יש רוגע בחושך המוחלט.

ולפניי שאני שם לב לכך השעון שלי מצלצל בשנית לעוד בוקר חדש, "עוד בוקר חדש" משפט שניתן לטעות ולהניח שאני אומר אותו באופטימיות ולא מתוך יאוש מוחלט.

מסיבה כל שהיא הצלחתי הבוקר לקום לצלצול השעון ושמעתי אותו אפילו מבעד לאוזניות מערכת הסטריאו הקטנה שלי שנרדמתי איתם, מנגן בלופ תמידי מגוון שיריי פופ חסרי נשמה שהסיבה היחידה שאני שומע אותם היא כדי לא להימצא לבד עם מחשבותיי בלילה.

אני שוב מתהפך בשנתי, כמעט שנפלתי מהמיטה הלילה, דבר שלא יפתיע אותי כי המיטה שלי קטנה כמו חדרי, חדר בסיסי ומרובע המכיל מיטה, שולחן כתיבה עם מערכת הסטריאו שלי ומחשב ישן, הקירות לבנים ומופשטים כמו בחדרי ניתוח, יש הרגשה סטרילית דוחה לחדר הזה שדיי רק בלהביט בו בכדי להעלות על לשונך את הטעם המזוויע של הנובקין שמזריק לך רופא השיניים לפניי הטיפול.

התלבשתי שוב באיזה שילוב מזעזע לקחתי את התיק שלי וירדתי במדרגות אל הסלון, אני ואימי גרים בבית בן שתי קומות בשכונה ישנה אך שקטה של העיר, אמא כרגיל עם הקפה של הבוקר "בוקר טוב, אתה שומע?, הציעו לי מהעבודה לקחת טלפון סלולרי נוסף, חשבתי לרשום אותו על שמך", העלתי גיחוח "מה יש לי לעשות עם טלפון נייד?", "אני לא יודעת!, תדבר עם חברים שלך?, מה חברים שלך עושים עם הטלפון הנייד שלהם, טום?"

לא עניתי, התקדמתי לדלת ופתחתי אותה "ביי אמא, יום נעים" ויצאתי החוצה מתחיל בצעדה הלא קצרה שלי לבית הספר, אני כמובן יכול לקחת את האוטובוס, אבל הדבר האחרון שאני רוצה הוא להיתקע בעוד מקום סגור עם "חברים שלי".

פרק: 1 - א'

צליל צורם של שעון מעורר העיר אותי משנתי כפי שהוא עושה בכל בוקר בשנה האחרונה, אמא שלי החליטה שאני צריך אחד רועש במיוחד כי אני נוטה באופן סלקטיבי לאטום את אוזניי לצלצול המונוטוני המציק מתוך שינה ובכך לאחר לבית הספר בכל יום מחדש.

למרות שלא רציתי בכך כלל הקמתי את עצמי מהמיטה, עיניי היו פקוחות אך גפיי היו כבדים ולא הגיבו לפקודותיי ועיניי ציירו לי את חדרי בטשטוש מוחלט שהתבהר לאיטו בעוד התרגלתי לאור השמש ששטפה את החדר דרך חלון קטן שהווילון הכהה והכבד שכיסה אותו בלילה לפניי הוגף בערמומיות ע"י אימי שהייתה כבר ערה לחלוטין יושבת בסלון ושותה את הקפה של הבוקר, הראשון מתוך אין ספור הכוסות שהיא תלגום עד קץ אותו יום.

התלבשתי, צחצחתי שיניים, אותן פעולות יומיומיות שהייתי רוצה כ"כ לוותר עליהן, הבטתי במראה: "השיער שלי כבר התארך מידיי" חשבתי לעצמי בעוד אחזתי בו ומתחתי אותו מטה עד קצה מצחי, הוא הגיע לי כמעט עד תחילת הגבות, זה היה ארוך מידיי בשבילי, בתור אדם שדואג לבקר באופן קבוע במספרה השכונתית ומורה לספר לא לעשות יותר מידיי להטוטים עם המספריים ופשוט לקחת מכונת תספורת ולהתחיל לקצוץ כמו שקוצצים דשא שגדל פרא על מידשאה מול איזה בניין ממשלתי.

לא דאגתי יותר מידיי למראה שלי, לא הייתה לי סיבה לכך, בבית הספר הייתי ללא יותר מעציץ, אפילו לא אחד יפה... מן עציץ זול ומעכוער מפלסטיק ששמים בפינת החדר כדי להסתיר את הכתם על השטיח כדי שהאורחים לא יראו.

רוח רפאים הוא תיאור חיי מידיי לכמות צומת הלב שהייתי מקבל בבית הספר משאר התלמידים, בדרך כלל שיחות ההפסקה שלי נגמרו ב"ילד, מה השעה?" "עשר וחצי"....

היתרון היחידי בכך הייתה האפשרות שלי לפתוח את ארון הבגדים ולקחת ממנו את החולצה והמכנס הראשונים שראיתי בלי שום צורך לדאוג אם מישהו ישים לב שחולצת ה"טי-שרט" הסמרטותית בצבע ירוק ומכנס הדגמ"ח הכחול כהה לא מתאים כלל לנעליי הספורט האדומות והמרופטות שלי, נראתי כמו אוהל קרקס אחרי סופת טורנדו, אבל גם ככה איש לא הסתכל אז למי איכפת?

אף אחד לא מכיר או מדבר עם טום מכתה ט' חמש, אפילו המורים שוכחים מידיי פעם לסמן אותי כנוחך בשיעור וגורמים לי להעביר ערבים שלמים בניסיונות לשכנע את אמי שלא הברזתי מאף שיעור, למרות שאין לי מושג למה אני בכלל מגיע כלל, זה כאילו שאיניי קיים גם ככה.

צלצול פעמון, אני עומד מול בניין בית הספר שבהבזקים נראה לי דומה לכלא אלקטרז מינוס העובדה שהוא לא מוקף במים שורצי כרישים אך היה מאיים לא פחות, לפחות בכלא אתה בתא שלך ואף אחד לא מציק לך ואם הוא מנסה אז אחד השומרים מזיז את התחת השמן שלו וחובט בו עם אלה או כל חפץ כהה אחר, כאן אתה זרוק מול הכלבים, והם רעבים לבשר, הבשר שלך...

השיעור החל, שעה ראשונה מטתמטיקה, מעולם לא הצלחתי להבין מה רוצים ממני ומה התועלת בלפתור משוואות ולמצוא נעלמים, אני לא תלמיד טוב, אבל גם לא תלמיד רע, ממוצע ציונים של B- שומר אותי בבית הספר ומוריד את אמא שלי מהגב שלי .

מישהו שהרבה יותר קשה להוריד מהגב שלי הוא בראד, "איפה הכסף שלי?" הוא שואל בעוד הוא מחזיק אותי ביד אחת בצאוורון החולצה הירוקה שלי ומאיים באגרוף בידו השניה מצמיד אותי ללוקר שלי כך שלא אוכל לברוח,

כשהו אומר "הכסף שלי", הוא בעצם מתכוון לכסף שאמא שלי נותנת לי כל יום בשביל ארוחת הבוקר, אך מעולם לא יצא לא להשתמש בו מאז שעברתי לבית הספר הזה, אני מניח שלבראד קל להתנפל עליי, אני מטרה קלה, רזה וכחוש ובגובה ממוצע, כשמולי מתנשא בראד כמו הר והכתפיים שלו רחבות מספיק בשביל להסתיר את כל שדה הראיה שלי כך שכל מה שיכלתי לראות הוא את ג'קט נבחרת הפוטבול של בית הספר לפניי שהוא חובט בי עם אגרוף ישר לפנים ומטיח אותי בלוקר שלי, הוא כבר עקום ומעוות מכל המכות שחתפתי עליו, אני מתפלא איך הפרצוף שלי עדין לא, אם הייתי עשוי מפח זול כנראה שהייתי נראה כמוהו עד עכשיו, הוא שוב פיספס לי את הלחי ופגע בקצה של העין, הכל קיבל הילה לבנה ומטושטשת, הוא מתרשל, פעם הוא היה מדוייק הרבה יותר, אני מניח שאפילו לו כבר משעמם להרביץ לי.

"נתראה מחר, אפס" הוא אומר בעוד הוא הולך חזרה לאימון הנבחרת סופר את הכסף שלי.

כבר לא איכפת לי מהכאב, התרגלתי מזמן, עכשיו הכל עמום ומרוחק, נראה שיהיה לי שטף דם, פעם אחת הוא פיצץ לי את הלסת ולא יכלתי לאכול אוכל מוצק שלושה ימים, אז אני מניח שעין נפוחה זה לא נורא במיוחד, בחלומות שלי אני הורג אותו שוב ושוב באינספור דרכים ובמציאות הוא הורג אותי לאט לאט, אני לא יכול לפגוע בו אין לי את הכח לפגוע באיש, אני ילד רזה וחלש בן ארבע-עשרה.

הפעמון שוב מצלצל, שיעור היסטוריה, אני לא אוהב את השיעור במיוחד, אני אוהב אותה, אני נהנה להסכל עליה, ולא במובן המטריד, היא מסקרנת אותי, מעולם לא דברתי איתה אפילו לא מילה אחת ואני גם לא יודע איך קוראים לה, אבל היא נראת... שונה מהשאר.

אני יושב בשיעור, המורה מדבר על רומא העתיקה, היא יושבת שניי שולחנות ליידי ושורה אחת מקדימה,

גרבי ברך בפסים שחור לבן, חצאית שחורה קצרה, וחולצה שחורה צמודה, עור בהיר מושלג ועיניים ירוקות גדולות מוקפות בעיפרון שחור, וריסים עבים, היה לה שיער שחור קצר יחסית שתמיד הסתיר חצי מהפנים שלה, בעיקר את האוזן שבה היא החביא את האוזניה של הנגן שלה ובאוזן השניה היה ניתן לראות שורה של עגילים כמו בשפה שלה,

היה לה פירסינג בשפה, היא משחקת איתו בלשון שלה.

רזה ונמוכה יחסית וחזה עגול ומוצק לא גדול מידיי ולא קטן מידיי, היא הייתה השיא של היום שלי, לייד כל הבנות האחרות בכתה שנראו כאילו יצאו עכשיו מהמפעל של ברבי, כתמים ורודים ובלונדינים מסביב למלכה הרומאית שלי.