Wailing Wench

פרק: 1 - א'

צליל צורם של שעון מעורר העיר אותי משנתי כפי שהוא עושה בכל בוקר בשנה האחרונה, אמא שלי החליטה שאני צריך אחד רועש במיוחד כי אני נוטה באופן סלקטיבי לאטום את אוזניי לצלצול המונוטוני המציק מתוך שינה ובכך לאחר לבית הספר בכל יום מחדש.

למרות שלא רציתי בכך כלל הקמתי את עצמי מהמיטה, עיניי היו פקוחות אך גפיי היו כבדים ולא הגיבו לפקודותיי ועיניי ציירו לי את חדרי בטשטוש מוחלט שהתבהר לאיטו בעוד התרגלתי לאור השמש ששטפה את החדר דרך חלון קטן שהווילון הכהה והכבד שכיסה אותו בלילה לפניי הוגף בערמומיות ע"י אימי שהייתה כבר ערה לחלוטין יושבת בסלון ושותה את הקפה של הבוקר, הראשון מתוך אין ספור הכוסות שהיא תלגום עד קץ אותו יום.

התלבשתי, צחצחתי שיניים, אותן פעולות יומיומיות שהייתי רוצה כ"כ לוותר עליהן, הבטתי במראה: "השיער שלי כבר התארך מידיי" חשבתי לעצמי בעוד אחזתי בו ומתחתי אותו מטה עד קצה מצחי, הוא הגיע לי כמעט עד תחילת הגבות, זה היה ארוך מידיי בשבילי, בתור אדם שדואג לבקר באופן קבוע במספרה השכונתית ומורה לספר לא לעשות יותר מידיי להטוטים עם המספריים ופשוט לקחת מכונת תספורת ולהתחיל לקצוץ כמו שקוצצים דשא שגדל פרא על מידשאה מול איזה בניין ממשלתי.

לא דאגתי יותר מידיי למראה שלי, לא הייתה לי סיבה לכך, בבית הספר הייתי ללא יותר מעציץ, אפילו לא אחד יפה... מן עציץ זול ומעכוער מפלסטיק ששמים בפינת החדר כדי להסתיר את הכתם על השטיח כדי שהאורחים לא יראו.

רוח רפאים הוא תיאור חיי מידיי לכמות צומת הלב שהייתי מקבל בבית הספר משאר התלמידים, בדרך כלל שיחות ההפסקה שלי נגמרו ב"ילד, מה השעה?" "עשר וחצי"....

היתרון היחידי בכך הייתה האפשרות שלי לפתוח את ארון הבגדים ולקחת ממנו את החולצה והמכנס הראשונים שראיתי בלי שום צורך לדאוג אם מישהו ישים לב שחולצת ה"טי-שרט" הסמרטותית בצבע ירוק ומכנס הדגמ"ח הכחול כהה לא מתאים כלל לנעליי הספורט האדומות והמרופטות שלי, נראתי כמו אוהל קרקס אחרי סופת טורנדו, אבל גם ככה איש לא הסתכל אז למי איכפת?

אף אחד לא מכיר או מדבר עם טום מכתה ט' חמש, אפילו המורים שוכחים מידיי פעם לסמן אותי כנוחך בשיעור וגורמים לי להעביר ערבים שלמים בניסיונות לשכנע את אמי שלא הברזתי מאף שיעור, למרות שאין לי מושג למה אני בכלל מגיע כלל, זה כאילו שאיניי קיים גם ככה.

צלצול פעמון, אני עומד מול בניין בית הספר שבהבזקים נראה לי דומה לכלא אלקטרז מינוס העובדה שהוא לא מוקף במים שורצי כרישים אך היה מאיים לא פחות, לפחות בכלא אתה בתא שלך ואף אחד לא מציק לך ואם הוא מנסה אז אחד השומרים מזיז את התחת השמן שלו וחובט בו עם אלה או כל חפץ כהה אחר, כאן אתה זרוק מול הכלבים, והם רעבים לבשר, הבשר שלך...

השיעור החל, שעה ראשונה מטתמטיקה, מעולם לא הצלחתי להבין מה רוצים ממני ומה התועלת בלפתור משוואות ולמצוא נעלמים, אני לא תלמיד טוב, אבל גם לא תלמיד רע, ממוצע ציונים של B- שומר אותי בבית הספר ומוריד את אמא שלי מהגב שלי .

מישהו שהרבה יותר קשה להוריד מהגב שלי הוא בראד, "איפה הכסף שלי?" הוא שואל בעוד הוא מחזיק אותי ביד אחת בצאוורון החולצה הירוקה שלי ומאיים באגרוף בידו השניה מצמיד אותי ללוקר שלי כך שלא אוכל לברוח,

כשהו אומר "הכסף שלי", הוא בעצם מתכוון לכסף שאמא שלי נותנת לי כל יום בשביל ארוחת הבוקר, אך מעולם לא יצא לא להשתמש בו מאז שעברתי לבית הספר הזה, אני מניח שלבראד קל להתנפל עליי, אני מטרה קלה, רזה וכחוש ובגובה ממוצע, כשמולי מתנשא בראד כמו הר והכתפיים שלו רחבות מספיק בשביל להסתיר את כל שדה הראיה שלי כך שכל מה שיכלתי לראות הוא את ג'קט נבחרת הפוטבול של בית הספר לפניי שהוא חובט בי עם אגרוף ישר לפנים ומטיח אותי בלוקר שלי, הוא כבר עקום ומעוות מכל המכות שחתפתי עליו, אני מתפלא איך הפרצוף שלי עדין לא, אם הייתי עשוי מפח זול כנראה שהייתי נראה כמוהו עד עכשיו, הוא שוב פיספס לי את הלחי ופגע בקצה של העין, הכל קיבל הילה לבנה ומטושטשת, הוא מתרשל, פעם הוא היה מדוייק הרבה יותר, אני מניח שאפילו לו כבר משעמם להרביץ לי.

"נתראה מחר, אפס" הוא אומר בעוד הוא הולך חזרה לאימון הנבחרת סופר את הכסף שלי.

כבר לא איכפת לי מהכאב, התרגלתי מזמן, עכשיו הכל עמום ומרוחק, נראה שיהיה לי שטף דם, פעם אחת הוא פיצץ לי את הלסת ולא יכלתי לאכול אוכל מוצק שלושה ימים, אז אני מניח שעין נפוחה זה לא נורא במיוחד, בחלומות שלי אני הורג אותו שוב ושוב באינספור דרכים ובמציאות הוא הורג אותי לאט לאט, אני לא יכול לפגוע בו אין לי את הכח לפגוע באיש, אני ילד רזה וחלש בן ארבע-עשרה.

הפעמון שוב מצלצל, שיעור היסטוריה, אני לא אוהב את השיעור במיוחד, אני אוהב אותה, אני נהנה להסכל עליה, ולא במובן המטריד, היא מסקרנת אותי, מעולם לא דברתי איתה אפילו לא מילה אחת ואני גם לא יודע איך קוראים לה, אבל היא נראת... שונה מהשאר.

אני יושב בשיעור, המורה מדבר על רומא העתיקה, היא יושבת שניי שולחנות ליידי ושורה אחת מקדימה,

גרבי ברך בפסים שחור לבן, חצאית שחורה קצרה, וחולצה שחורה צמודה, עור בהיר מושלג ועיניים ירוקות גדולות מוקפות בעיפרון שחור, וריסים עבים, היה לה שיער שחור קצר יחסית שתמיד הסתיר חצי מהפנים שלה, בעיקר את האוזן שבה היא החביא את האוזניה של הנגן שלה ובאוזן השניה היה ניתן לראות שורה של עגילים כמו בשפה שלה,

היה לה פירסינג בשפה, היא משחקת איתו בלשון שלה.

רזה ונמוכה יחסית וחזה עגול ומוצק לא גדול מידיי ולא קטן מידיי, היא הייתה השיא של היום שלי, לייד כל הבנות האחרות בכתה שנראו כאילו יצאו עכשיו מהמפעל של ברבי, כתמים ורודים ובלונדינים מסביב למלכה הרומאית שלי.