שמש נצחית בראש צלול

כשהבטן מדגדגת, שם איפה שהפופיק, ואתה מתחיל להתמכר- זה הזמן לעצור.

זה רגע השיא בקריירת הרגשות שלי. לרוב, זה מלווה בתחושת ריקנות כל כך עמוקה, עד כדי כך שלא ניתן להכיל אותה.

שם אתה כבר לא עוצר אלא נעלם.

אחזור לשורה הראשונה. העצירה היא לא תמיד שלך, לפעמים כן ולפעמים לא.

וכשזה עוצר אתה מרגיש כאילו רכבת הרים שטסה על 1,000 קמ"ש עצרה בפתאומיות. כל מה שאתה רוצה זה להקיא את החיים ולשכוח מהחוויה הזו.

אני אדיש בדרך כלל, מזיין ונעלם. בודדות נשארות לישון. את חלקן אני מחבק ועם חלקן אני ישן בחצי שלי ומחכה לבוקר שילכו.

אבל האחרונה. לעזאזאל. איזה בית ספר.

כבר תקופה שהפחד הוא לא פקטור בשבילי. אפילו המוות לא מפחיד אותי.

באופן אבסורדי, הפחד עלה להזכיר לי שהוא עדיין כאן. במקום הכי לא חשוף שלי הוא חי ביד ביד עם הרגש הזה.

איזה קרקס של רגשות, אני מרגיש פעם כמו צופה ופעם כמו שחקן. הפעם אני הצופה.

מה יהיה?!