השנים האחרונות שלי הן מסע, כזה שדרש ודורש לגייס את מיטב הכוחות שבי כדי להלחם בשדים, חלומות, מטרות, בעיות, תרחישים לא צפויים ובסוף, הלחימה הקשה ביותר היא תמיד אתה עם עצמך ועם ההחלטות שלך.
אסור לשכוח שכמו בכל מסע, צריך לסחוב משהו (ולפעמים גם מישהו)... ובמהלך המסע הזה סחבתי משקל כפול ממה שחשבתי שהנפש שלי יכלה בפועל לשאת. בדיעבד? עמדתי בזה לא רע.
חלק מהמסע שאתה מאבד דברים בלי שתהיה לך שליטה עליהם וחלק אתה משליך הצידה, כי הם לא תורמים לך כבר בשום דרך או צורה.
לאחרונה, קיבלתי החלטות שאני עוד לא יודע מה תהיה התוצאה שלהן, אבל הבחירה המשמעותית ביותר היא להפסיק להשתתק מהפחד.
אחרי אחת התקופות המאתגרות בחיי שפשפתי את העיניים, התפקחתי ובחרתי למנף את עצמי והפוטנציאל שבי.
מעבר להחלטות שקיבלתי, זכרתי שאני תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה וכחלק מהאבולוציה ההישרדותית שלי, איפה שיש לימונים לעשות מהם לימונדה (גם אם היא חמוצה). הרי תמיד עדיף לימונדה אחת ביד מאשר לימון שאין שמץ מה לעשות איתו.
אני זוכר מאיפה באתי ודואג לומר תודה על כל יום ב-29 שנים האחרונות, בעיקר על הזכות לקום בבוקר וללמוד משהו ואחר כך לעשות עם זה משהו.
אני אסיר תודה שזכיתי להכיר אנשים טובים (וגם פחות טובים) באמצע הדרך, חלקם מלווים אותי עד היום. מכולם למדתי שדברים משיגים בזיעה ועבודה קשה, עם המון רצון ומוטיביציה.
בכל מקרה, המסע הזה לא נגמר והוא אפילו לא באמצע, יש לי עוד הרבה מטרות להשיג וחלומות להגשים. עם זאת, אני מודע לעובדה שהגרוע מכל עוד לפניי, אורב לרגע המתאים ליפול עליי, אבל אני מוקף באנשים טובים שנותנים לי את הכוח כדי להתמודד ולהגשים ואני מודע שבסך הכל- הכל בסדר וקורה לטובה.
הדרך עוד ארוכה ואני כאן כדי לסלול אותה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
