הגוף הוא לא האדם. הוא יכולת הביטוי. אדם הוא בסך הכל גוף שכלואה בו נשמה.

כשאתה אומר שאתה אוהב אדם, אתה מתכוון שאתה אוהב את האופי שלו. את סגנון הכתיבה. המראה.

ה'רגשות' של האדם, הן בעצם תחושות. דברים שקרו, קורים, עומדים לקרות. לפני שבוע, בעוד שנה.

תחושות של הגוף הן צמרמורת, דיגדוג, חדירה. ההבדל הוא שמיים וארץ. חבל שרק אני מבינה את זה.

כשאתה קורא את מה שאני כותבת כאן, ואתה אומר "אני מבין" או "היא מדברת שטויות, מה היא רוצה?",

(יותר ידבר לכיוון של מי שחושב שאני משוגעת), חשבת פעם על המשפט "אני נמשך אלייך"?

זה לא באמת הגוף שלך שנמשך למישהי. הרי הגוף שלך לא באמת מתמגנט לשלה, נכון?

זו הנשמה שבך, שמצאה נשמה שדומה לה, או שונה ממנה והחליטה שהיא רוצה קרבה עם זאת.

ברגע של דחייה, התחושה של הנשמה תהיה קודרת. אם היא רגישה מאוד, הנשמה תכנס לדיכאון,

 ותגרום למוח שלך לאבד ריכוז, לידיים ולרגליים לאבד כח, לחשוב על כל מה שהיה ולהתבאס,

עד שהיא תשמע את המילים הנכונות או תעבור חווית פיצוי. ברגע של תחושה הדדית בין הנשמות,

הנשמה תהיה קלילה יותר. היא תגרום לכם למרץ, מוטיבציה, החשיבה שלכם תזרום.

זה בערך מה שחשבתי עליו הלילה. באמת חבל שרק אני מבינה. ניסיתי להסביר.