אני רוצה למות.
אני מאוד מקווה שאף אחד לא קורא את זה כדי לא לנפץ לעצמי את האשליה שזה באמת משנה באיזשהו מימד.
אני לא אופטימית בכלל. אני לא רואה עתיד. וזה אמנם נשמע מגוחך כשזה נאמר מגילי הצעיר, חסר הנסיון ורפה השכל אבל מהיחשפותי לעולם..
אנשים כמוני נרמסים פה.
אין לי רצון ללמוד, אין לי מוטיבציה, אין לי דרייב, אין לי כלום. אני צמאה לידע, אבל לא מהסוג הנכון. לא מהסוג שיוכל לדרוס ולטפס ולבסס ולהצליח, והרי, זה מה שחשוב בחיים לא?
ומהצד השני, מהצד שאני באמת אוהבת, אין לי אפילו קצה של קצה של מזלג של כשרון כדי להצליח במשהו שהוא.. לא קונבנציונלי. ושוב עניין המוטיבציה והרצון לחיות - שתי תכונות שכרגע חסרות לי. אני צעירה, ומרגישה עייפה, מובסת ומותשת מהחיים. הפכתי אדישה, להכל. לא כי זה יותר קל, כי מה הטעם?
ובעיניים חצי עצומות, מבט מזוגג וחסר הבעה, מוח קודח וידיים רפויות עד כדי חוסר חשיבות, אני עוברת יום אחרי יום בלעשות כלום. לחשוב המון, כל כך הרבה שאני לא ישנה. אבל לעשות כלום. לשבת כל היום ולבהות בחלל, בתקווה שמשהו ישתנה מעצמו. בתקווה שאני אהיה מאושרת.
אני לא אהיה מאושרת, אף פעם. זה לא אפשרי. אני משלימה ולא משלימה עם הגורל הזה.
כרגע אני רואה בשבילי עתיד של דמעות, אכזבות, התפשרות, דיכאון. אני מקווה שאני אצליח להימלט מהמחשבות האלה, ומהעתיד הזה.
אני נורא אוהבת. נורא נורא נורא נורא, מהסוג הכי כיפי וטוב שיכול להיות. ועדיין אני מרגישה מצומקת ומושחרת מיום ליום.. מתכלה.
אני עייפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
