אנשים תמיד שואלים אותי מי אני. בראיונות, בתצוגות אופנה, וסתם. ברחוב. אני לא יודע בדיוק מה לענות. חוץ מה מה שברור. "אני טיי מיזומי. דוגמן, שחקן, זמר. נעים מאוד." זה מי שאני. לפחוט זה מה שכתוב בכול מקום, שאני זמר בעל אלבום זהב (לא משהו גדול.. זה רק האלבום הראשון שהוצאתי שזכה להרבה מאוד יחס.. לא יודע למה..), שאני שחקן מוצלח גם עם מתחיל (בברודאווי והוליווד..) ודוגמן צמרת ממש מוכשר. אני נחשב לבחור היפה ביותר בעולם. חצי יפני, חצי אמריקאי. מתנשא לגובה המרשים של 2.06 מ'. שרירי, גמיש. שער בלונדיני כסוף ארוך, ועיניים כחולות. באמת. אני לא מבין למה כול כך מתלהבים ממני. הנה. תראו, כך אני ניראה: 
מה אתם אומרים? יפה? בעצם, למה אני שואל. אתם הרי מזהים אותי ברחוב, שולחים לי גלויות (לסוכנות, לא לי אישית. הכתובת שלי חסויה) אבל זה לא משנה. מה שבאתי כאן לספר לכם. זה על החיים שלי. החיים בלי בראנדור.
אז הסיפור שלי מתחיל לפני הרבה יותר שנים משאתם חושבים. לפי מה שאתם יודעים אני בן 21-22. מה שלא נכון. במציאות אני הרבה יותר מבוגר. אני בן אלף עשרים ושלוש שנה. במספרים- 1023 שנה. זקן. ואני חייב לציין, אני ניראה טוב יחסית לגילי.
בשביל בני עמי הגיל שלי הוא לא מי יודע מה מבוגר. אני לא ילד. ואני גם לא מבוגר. אפשר להגיד, שמבחינת בני עמי אני באמת בן 23. בלי האלף. הו.. זה מבלבל להגיד אלף. כי זה מה שאני. אז אולי פשוט נכתוב כפי שכתוב בספריו של ג'.ר'.ר'.טולקין? עלף. כן. זה נשמע בסדר. עלף. אני עלף.
ועכשיו, נחזור לסיפור שלי. הוא התחיל כפי שכבר אמרתי, לפני אלף עשרים וארבע שנה. כן, כן. אני יודע. זה לפני שנולדתי. אבל עדיף שנתחיל אז. לאבי, הקיסר, היו כבר לא מעט ילדים באותה תקופה. כמעט חמש מאות ממזרים. ועוד קצת יותר משמונים בנות חוקיות. הרבה. אבל לו זה ניראה הגיוני, איך שהו. באותו קיץ, לפני אלף עשרים וארבע שנים, הוא פגש את אימי. ג'דר, המשרת של אימי, טוען שבאותה תקופה, לא הייתה אישה יפה יותר ממנה. זקופה, אלגנטית, אינטליגנטית, יפיפייה, ומלאת חיים. היא הייתה אחת המגיות החזקות ביותר, ונשלחה מטעם ממלכת העלפים הגדולה להינשא לקיסר. היא לא אהבה את אבי. לא שהוא לא היה יפה תואר, או מנומס. זה פשוט, שהוא היה לפי דעתה, שיטחי כול כך.
"הוא חושב רק על המראה. זה כול מה שיש לו בראש" חזרה ואמרה לי. " אל תלמד ממנו. ביופי ניתן להשתמש, זה נכון. אבל הוא לא העיקר בחיים". הו אמא. כמה שאת צודקת. חבל שמעולם לא הקשבתי לך. באמת חבל. אבל, באותה תקופה, בחודש שלפני הנישואים, הוא חיזר אחריה במרץ. פרחים, שוקולדים, אין ספור מחמאות. כול התרגיל. אתם יודעים. והיא נפלה ברשת, כמו טיפשה. התאהבה בו עד מעל הראש, ככה שבליל הכלולות שלהם, היא נתנה את עצמה ברצון. למרות שכאב לה מאוד, ולמרות שמאותו רגע הוא הפסיק להיות עדין ומתחשב. הוא לא היה אדם עדין, מנומס ומתחשב. הוא רודן אכזר וקר. זה מה שהוא. או מי שהוא.
אמא נכנסה להריון כבר בלילה הראשון. אבל זה לא עיניין את אבא. הוא המשיך לשכב עם אימי שלוש פעמים ביום, באכזריות רבה, עד שהמרפא הראשי אסר עליו לעשות זאת מחשש לפגיעה בעובר. (רמז קטן.. העובר זה אני.. 
) אז, כפי שכבר אמרתי. אמא הייתה הרה. הריון של עלפים נמשך חודש וחצי יותר משל בני האדם, כך שעשרה וחצי חודשים לאחר החתונה. בתחילת הקיץ הבא, אני באתי לאוויר העולם. הייתי תינוק קטן מאוד, כך אמרו לי. וחולני בנוסף. המרפא אמר שזה באשמתו של אבי, שבנו היחיד נולד חולני כול כך, ושרוב הסיכויים שלא אשרוד יותר משלוש שנים. טוב. שרדתי, שלוש שנים.. ואפילו אלף עשרים שנה נוספות. אבל באותה תקופה, הייתי חלש מאוד, והמשכתי להיות קטן לגילי.
כבר אז, כאשר הייתי לא יותר מתינוק קטן, אמרו כולם שאגדל ואהיה ליפה בגברים בעולם כלו, ואמא? היא רק השתיקה אותם. אומרת, "אל תכניסו רעיונות דפוקים לראשו. הוא רק תינוק!" וכולם מיהרו להשתתק. אתם מבינים, לפי החוקים שלנו, בראנדור, אם האישה מביאה לעולם תינוק זכר, היא מיד אופכת לאישה הראשית של הגבר שלה. (כמו ביפן העתיקה) ואימי המסכנה ילדה כמעט 12 בנים. ובנים בלבד היא ילדה, ולכן היא שמרה על התואר קיסרית עד ליום מותה. אבל בואו לא נקדים את המאוחר, ונתמקד באותם שנים ראשונות. שלי כמובן.
"הוא חלש כול כך. אתה בטוח שזה לא מוקדם מידי לתת לו לצאת לבד לחצר? " שאלה בקול מודאג. עוקבת בצעדיו המדדים של הפעוט כסוף השער, ואז מחזירה את מבטה אל הגבר יפה התואר שלצידה. "קרלייל. עם משהו יקרה לו.. אני לא יודעת מה אני אעשה." ושוב, מביטה בפעוט, אבל הפעם באהבה כנה. "הוא הדבר היקר ביותר שיש לי. אוצר אמיתי. ושלא תבין אותי לא נכון, אני אוהבת גם את התינוק שבריחמי עכשיו. אבל. טיי שלי.. באמת ובתמים שלי. אביו, הקיסר, לא מבחין בו, כי הוא חלש כול כך. יפה כול כך." אנחה קטנה נפלטה מפיה.
קרלייל שעמד לצידה בשקט, בחן את הקיסרית ההרה שלצידו. "בנך חזק יותר משאת חושבת הוד מעלתך. והקיסר בהחלט הבחין בקיומו. אבל את חיוורת מידי לטעמי. בואי, נמצא לך פינה מוצלת בה תוכלי לשבת." אמר, מוביל את הקיסרית למקום מוצל, עוזר לה לשבת ונשאר לפטפט איתה. מסיח את דעתה מהדאגה לפעוט בן השלוש שדידה ברחבה לידם.
באותו זמן, ברחבה, הפעוט הביט סביב, ראה את אימו יושבת בצל ופנה לגשת אליה בצעדיו הכבדים. הוא כבר בן שלוש שנים, אך רק לאחרונה היו רגליו מספיק חזקות כדי לשאת אותו. והוא עוד לא בטח בהן במיוחד. פתאום צל נפל עליו, מסתיר לו את אימו. והוא נבהל, איבד את שיווי משקלו העדין ונפל. מרים את מבטו לגבר אדום השער וירוק העיניים שעמד מעליו.
"תראו, תראו, מי אם לו הנסיך הבכור." מלמל הגבר, הגברים שלידו צחקקו ותפחו לו על הגב. "הפסיקו. אתם מפחידים את הקטן." אמר בקול נוזף, כאשר הבחין בדמעות שעלו בעיניו של הפעוט. הוא התיישב לידו, הרים אותו והושיבו בחיקו. " אז, אתה הוא הנסיך טיי. קטן כול כך." לחש, בוכן בעיון את הגוף הקטן שבזרעותיו. " אני הוא הנסיך איילוס. דודך. ומהיום, תפקידי הוא להגן עלייך מכול רע." אמר ברוך, הוא נלכד בקסם מבטו של הקטן, שעקב אחרי כול מילה בעיניין רב. עיניו היו כו כחולות, ושערו כסף טהור המתבדר ברוח הקלה. איילוס ידע היטב שהוא לא אמור בכלל לגעת בנסיך, לא כול שכן להושיב אותו כך בחיקו. אבל הוא לא שלט בזה. הוא לא ידע מה הקסם לגרם לליבו לרעוד כך, ולרצות להגן על הילד מכול רע. אבל זה היה כול רצונו. ומאותו יום ראשון בחוץ, מאותו מפגש ראשון, איילוס עקב אחרי אחיינו הקטן לכול מקום. משמש לו מורה, ושומר ראש. חבר ואב. כול מה שטיי היה צריך באותן שנים, בהן גופו היה חלש מידי. והעולם שבחוץ מסוכן כול כך. הנסיך הצעיר ידע יותר נסיונות התנקשות באותן 3 שנים ראשונות, וגם בשנים שלאחר מכן, משידע כול קיסר ונסיך כתר לפניו. וכך קרה, שאיילוס ממש נצמד אל הילד. מתאהב בו יותר ויותר עם כול צחוק, כול מילה, כול מבט, וכך חלפו להן השנים. באושר וביטחון חלקי בלבד. כי גם אם איש לא ידע זאת, טיי הקטן ידע היטב מה קורה סביבו. הוא היה מודע לכול ניסיון התנקשות והבין היטב את המשמעות של כך. הוא ידע שהוא משפיע על האנשים שסביבו, גם עם לא הבין בדיוק כיצד. והוא פחד. פחד יותר מכול דבר אחר. הוא פחד מאיילוס. ומאימו. ומקרלייל. ומכול האנשים האלה, שאהבה השתקפה מעיניהם. הוא לא הבין את פשר הפחד שלו, מאותם אנשים שאהבו אותו יותר מכול. אבל הוא הבין שהוא צריך להקשיב לליבו. ולכן, גם הוא חייך וצחק, למד והחכים, הוא לא נתן לאיש, אבל לאיש, להתקרב אליו באמת. כבר אז הבחין טיי הקטן, שאם מזייפים את החיוך כמו שצריך, ואם אומרים מילים מסויימות, איש לא מבחין שמשהו מפריע לך. הוא למד להבחין בחיוכים מזוייפים אצל אחרים באותה מידה שהוא ידע להפיק אותם. הוא זיהה שקר, באותה קלות שהוא עצמו היגע אחד. וחלפו השנים, הפעוט הקטן הפך לילד, והילד הפך לנער. נער יפה יותר מכול אחד אחר, בעל קסם אישי וחלקות לשון, תבונה ודעה מבוססת. ורק אז. בגיל 16, קרלייל הסכים לראשונה. לפתוח דלת חדשה בפני אותו נער. את הדלת לעולמם של כול הנערים האחרים. הדלת לחרב, והחנית, הקשת וחציה, קרב המגע, הזיעה הנוטפת, הצחוק המשוטף, וכמובן. הידע האסור. כפי שהוא נקרא בפיהם של אותם נערים צעירים. הידע האסור המוכר גם בעוד מילים רבות, סקס, יחסי מין, התעלסות, לעשות אהבה וכו' וכו'. טיי עצמו לא אהב במיוחד את כול הרעיון. ולא ממש הבין למה עושים מזה עיניין גדול. הוא היה עם מספר נשים, ואף נהנה מהקטע. אבל העדיף להתרכז בחיזוק גופו. העדיף להמשיך ללמוד ולחקור. לדעת עוד על כול הדרכים כיצד להגן על עצמו. כיצד לקרוא את אלה שסביבו. ממשיך לשפר את כישוריו, כאשר הוא אינו מבחין בכך, שכבר עכשיו הוא טוב וחזק. לא הוא היה חייב ללמוד עוד. להיות חזק יותר. טוב יותר. חכם יותר. אבל כול זה, כבר סיפור לפעם אחרת. כי גלשתי מהר מידי קדימה. עכשיו, בואו נחזור אחורה קצת. חזרה לטיי בן השלוש. לילד הקטן, עוד רק פעוט חלש. שכול מילה הייתה לו קסם. וכול מראה שניראה לעיניו ניראה כו יפה. בוהק וזוהר. נחזור לאיילוס. שהיה הראשון שראה את הכוח הנסתר של טיי, והראשון שהבחין בעתיד לבוא. נחזור לכול אותם נסיונות התנקשות, לכול אותם קשיים ראשוניים שעמדו בדרכו. נחזור לקיסרית וההריונות התקופים. ולקרלייל המסתורי, שידיו יכלו לעשות פלאים. נחזור חזרה. להתחלה.....
עד לפעם הבאה,
שלכם, KYO.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
