מבצע חפרפרת

בשנות החמשים המוקדמות התכוננה ההנהגה הישראלית בראשותו של דוד בן-גוריון לסיבוב מלחמתי נוסף. בן-גוריון דחה כל גישושים למו"מ לשלום שהגיעו במהלך שנות החמשים המוקדמות. הסיבה החשובה מכל היתה שכל הסדר מדיני כזה היה מותנה כמובן בשיבת הפליטים, אך מעבר לכך, בן-גוריון וחבר קציני הצבא הצעירים שהלכו אחריו, קיוו, שסיבוב צבאי נוסף ישלים את הישגי ישראל ב-1948 ויאפשר להרחיב עוד יותר את שטחה.

ערב מבצע סיני (1956) החזיק צה"ל תוכנית מגירה. תוכנית ס-59 כונתה "תוכנית חפרפרת". במהלך משפט כפר קאסם, ניסו פעם אחר פעם סנגורי הנאשמים להזכיר את התוכנית בדיון, כדי להפחית את אשמתם של היורים ולהסביר את הפקודות שלפיהן פעלו, אך מייד היו מפסיקים את הדובר.

לב התוכנית היה גירוש כולל של אזרחי ישראל הערבים תושבי המשולש במקרה של מלחמה עם ירדן. התוכנית הוצאה מן המגירה, ונערכו תרגולים לביצועה במהלך ההכנות למלחמה. התוכנית נחשפה בתחקיר מקיף שערך העתונאי רוביק רוזנטל, שתוצאותיו התפרסמו בספר שערך (כפר קאסם: אירועים ומיתוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000).

אך ישראל התכוננה בעצם לפתוח במתקפה על מצרים בתיאום עם שתי המעצמות הקולוניאליות, שחשו שההגמוניה שלהן במזרח התיכון מעורערת על-ידי תנועות לשחרור לאומי, ובמיוחד על-ידי האתגר שהציבה להם התנועה הלאומית המצרית וגמאל עבד אלנאצר בהלאמת תעלת סואץ. כדי להסתיר את ההתקפה על מצרים, ניסה צה"ל להטעות וליצור את הרושם שצפויה התקפה דווקא בחזית המזרחית, על ירדן. רושם זה חוזק על-ידי הכנות ממשיות למתקפה על ירדן בדרגים הנמוכים. במסגרת התקפה זו אמורה היתה תוכנית חפרפרת לצאת אל הפועל. עם ביטול ההתקפה על ירדן, לא היה ברור, מה יעלה בגורלה של תוכנית חפרפרת. לפי כל הסימנים, חלקים בצבא ובמימשל חשבו, שהתוכנית בעינה עומדת – ויצאו לבצע אותה.

מבצע חפרפרת, אמר דן הורוביץ, שסיקר את משפט נאשמי כפר-קאסם עבור העיתון דבר, לרוביק רוזנטל, "נועד ליצור פרובוקציה אצל האוכלוסייה הערבית, להכריח אותה לעשות מעשים בלתי חוקיים, ואז לגרש. להפחיד אותם ואז לפנות אותם. היו מקרים רבים כאלה במלחמת השחרור, וכנראה שהיו געגועים לדרך הזו של גירוש ערבים."

עו"ד דוד רוטלוי, שהגן על שלום עופר במשפט, הסביר, שהיה מדובר ב"התקנת מכלאות שהערבים ייכנסו אליהן כדי לגרום לאנדרלמוסיה בזמן מלחמה במגמה לאפשר להם לברוח מזרחה".

חלקים מפרוטוקול המשפט חסויים. בחלק הגלוי אפשר למצוא רמזים ברורים רבים לתוכנית. דוד גולדפלד, חייל במחלקה של גבריאל דהאן שפעל בכפר קאסם, העיד: "היו התלחשויות שהולכים לכבוש את המשולש ושהתנועה תהיה לעבר ירדן". בנימין קול, מ"מ ששירת תחת מלינקי, אמר: "ההרגשה שלי היתה, לאור הדברים שנאמרו בכרוז, שפה הולכים על ירדן, ושפה צריך לתת למישהו פליק, מכה, שיברחו מעבר לגבול, יעשו מה שהם רוצים."

גבריאל דהאן עצמו, מפקד המחלקה בכפר קאסם, אמר: "המג"ד אמר, למחרת בשעה 6:00 אנחנו עוזבים את המקום ונותנים לתושבים לעשות כרצונם. הבנתי שהכוונה היא שהם יברחו לירדן."

דוד עופר, שבמשפט נקבעה אחריותו לרצח 41 בני-אדם, קרא תצהיר מן הכתב: "הבנו שהפקודה [שקיבלנו] בסדר ויש לבצעה, כי המדינה רוצה להפחיד את הערבים ואולי לסלקם."

במשפט העיד פרנקנטל, מ"פ בגדוד משמר הגבול של מלינקי, שלא ביצע את ההוראה, שהיה סיור מוקדם של המפקדים ב-28.10.1956. "היו סידורים למכלאות ולמעצר".

תוכנית חפרפרת, העיד יוסף עזרן, "כללה הקמת מכלאות, שבמסגרתן ירוכזו התושבים, ואחר כך אפשר יהיה לגרום לגירושם מזרחה". ועו"ד אחר של הנאשמים ציין את המרכיבים של מבצע חפרפרת: "העברת תושבים, החרמות, העברת כפרים".

פיסת עדות חשובה ביותר מתוך החלק החסוי של המשפט חושף רוביק רוזנטל בספרו. לפי פקודת המבצע, אמורים היו הכוחות להשאיר פתח לערבים לברוח מזרחה. המ"פ חיים לוי נשאל על-כך בידי אב בית-הדין ואישר, שנקבע "לתת אפשרות לתושבי הכפר להימלט מהצד המזרחי".

לפי כל העדויות האלה מסתבר, כי טעותם הגדולה של מלינקי וחבריו היתה להתחיל בביצוע חפרפרת – מבצע גירוש שנועד במקורו להתבצע בחסות מסך העשן של מלחמה – בלי מלחמה שתכסה את עקבותיו, שתטשטש את האחריות למהלך. הדברים מקבלים חיזוק אם לוקחים בחשבון, שגם במהלך מלחמות אחרות נעשו מבצעים דומים. בחסות מלחמת 1967 מיהרה ישראל לגרש את תושבי יאלו, בית נובה ועמואס באזור לטרון, הרסה עד היסוד את קונייטרה ומחקה כ-100 כפרים בגולן, והחלה במבצע הריסת קלקיליה וגירוש תושביה. מדובר בתבנית חוזרת, מוכרת היטב.

מלינקי עצמו האמין כל ימיו, לפי כל הסימנים, שנהג נכון: שהפקודות שהוטלו עליו "נבעו מפעילות צפויה של המדינה כלפי האוכלוסיה הערבית, וכי הוא נבחר לקורבן כדי לטשטש את התוכניות הללו ולהעביר את האחריות מן הצבא כולו אליו כמפקד במשמר הגבול." יחסו של בן-גוריון אליו מאשר את תחושתו: לאחר שהורשע בבית המשפט, זימן אליו בן-גוריון את מלינקי ואמר לו שהוא יודע הכל. הוא ביקש ממנו, כך מעיד סנגורו של מלינקי, עזרן, "להבין את הסיטואציה ולקבל את הדין". בן-גוריון אמר לו, "שהוא קורבן חי של המדינה". החנינה שניתנה לנאשמים לאחר שכבר הקלו בעונשם מעידה על כך: בסוף 1959 לא נותר אחד מהם בכלא. ואם לא די בכל אלה, לאחר שחרורו דאגו למלינקי; בהשפעתו של בן-גוריון הוא מונה לקצין הביטחון של הקריה למחקר גרעיני בדימונה.

מ-1948 ל-1956

עדויות החיילים והקצינים מזכירות לנו את הקשר העמוק בין 1948 ל-1956. שלום עופר עצמו העיד במשפט: "בשיחות שהיו לנו במחלקה [במשמר הגבול] בקשר לבעיות הערבים, הוזכרו לעתים קרובות מבצעים שנעשו נגד האוכלוסיה הערבית ב-48', והוסבר, שהיתה זו מדיניות הממשלה לסלק את הערבים מכפריהם, כדי שהמדינה לא תסבול מאויב הנמצא בתוכה. לכן נעשו הפעולות שבהן נכנסו כוחות לכפרים ערביים, והיו יורים בהם מטחי אש, הורגים אנשים וגורמים לבריחתם."

שמואל יזרסקי, מפקד במשמר הגבול, היה נוהג להופיע בסמינרים של משמר הגבול ולהדריך את השוטרים שצריך לציית לכל פקודה: "נתתי להם דוגמאות על פעולות במלחמת השחרור, שאני עצמי השתתפתי בהן, כמו בכפר סומסום. המטרה היתה שאנשים יקחו את הרגליים ויילכו."

נראה לכן, שהנהגת ישראל לא ויתרה לאחר 1948 על התקווה להשלים את הטרנספר. שורת גירושים שנערכו בתחילת שנת החמשים, מדרום ישראל (מג'דל) ועד הגליל העליון והשטחים המפורזים, יוצרים המשכיות ברורה. באזור השטח המפורז עם סוריה ניצל יצחק רבין עצמו, כפי שהעיד בספרו פנקס שירות, את ערפל המלחמה כדי לגרש 2000 תושבי השטח המפורז עם סוריה ממזרח לירדן.

הטבח בכפר קאסם הוא קצה קרחון של תוכנית מרחיקת לכת, שרק חלק קטן ממנה התממש. הכלים היו מוכרים מאז דיר יאסין: הפחדה, טבח והברחה. אך דווקא מהבחינה הזו, יש לטבח בכפר קאסם גם לקח אחר. המיעוט הפלסטיני בישראל לא קם לברוח לאחר הטבח. אנשי כפר קאסם עצמם עמדו על נפשם.

לפי ממצאי מחקרו של יאיר בוימל, רק לאחר 1956 הבינו ראשי מפא"י, שלא ניתן להבריח את שארית הפליטה הפלסטינית, שהמיעוט הלאומי הוא עובדה קיימת. עד אז, טוען בוימל, רווחה בקירבם הציפייה ל"סיבוב הנוסף". העובדה שבריחה המונית לא התרחשה במהלך מלחמת 1956 למרות הטבח, הוכיחה, כי האוכלוסייה הערבית בישראל, שהלכה והתגבשה בשנות החמשים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, עומדת ומחזיקה מעמד. טבח כפר קאסם הוא לפיכך לא רק חלק מהיסטוריה של סבל ודיכוי: הוא ציון דרך של ממש גם בהיסטוריה של התנגדות עיקשת, יומיומית, של היאחזות במולדת נוכח הנישול.

החל מסוף שנות החמשים יתחיל לפיכך גם שלב חדש במדיניות המימסד הישראלי כלפי האוכלוסיה הפלסטינית. כאשר הכירו מנהיגי מפא"י והמימסד הצבאי-התיישבותי שנוכחות הפלסטינים היא עובדה של קבע, צריך היה להתחיל לגבש מנגנונים חדשים של שליטה. לא רק מנגנונים צבאיים, ולא רק כלים של דיכוי, נישול, ופיקוח הדוק, אלא מנגנונים פוליטיים וכלכליים ממוסדים – שילוב אליטות, פיתוח כלכלי חסום, הפקעת אדמות אסטרטגית, "השתלבות מתוך כפיפות", חינוך מחדש...

מקורות:

• רוביק רוזנטל, "מבצע חפרפרת, או: איך נולד באמת הטבח בכפר קאסם", חדשות, 25.10.1991
• רוביק רוזנטל, "מי הרג את פאטמה סרסור: הרקע, המניעים והשתלשלות האירועים בפרשת טבח כפר קאסם," כפר קאסם: אירועים ומיתוס (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000)
• יוסף אלגזי (עורך), כפר קאסם, 1956–1976 (הוצאת הוועד היהודי-ערבי לציום יום הזכרון העשרים לטבח כפר קאסם, 1976)
• דליה קרפל, "כן, אנחנו מאותו הכפר: מה עלה בגורלם של רצחי כפר קאסם", העיר, 10.10.1986
• דליה קרפל, "אנחנו לא ירינו," **הארץ**, 8.10.2008
• רונית מטלון, "דגל שחור", חדשות, 19.9.1986
• יאיר בוימל, צל כחול-לבן: מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים בישראל: השנים המעצבות: 1968-1958 (פרדס, 2007)