לא בדיוק יודעת מה זאת ההרגשה שאני מרגישה. סוג של מחנק אולי.

או אולי זאת הסכין המזויינת שנעוצה בחוזקה עמוק בתוכי, מפלחת בשר חי בכל תזוזה שלי

האם זה הכלוב הזה שאני כלואה בו כמו ציפור החופש שנלכדה במלכודת, שנכוותה כמו מאש.

אני לא כועסת, אני לא בוכה, אני לא שונאת, אבל יש משהו שאני מרגישה.

אולי זה רק הכאב. אולי זאת רק האכזבה, ולה טעם מר יותר מכל דבר שקיים בעולם.

אולי זה רק היאוש. אולי זה פשוט שאני מרגישה מרומה, שהיתלו בי, עבדו עלי ככה.

זה מרגיש כאילו הפסדתי במאבק עם עצמי. עם העולם.

אולי הפסדתי במלחמה נגד האומללות והבדידות שלי.

אולי עם הכל מדובר בי. רק בי בעצם.

אולי אני מרגישה מבוישת

אולי הסטירה המצלצלת כל כך כואבת כי סירבתי לראות אותה מגיעה.

אולי כל זה היה העוורון.

אני מרגישה נבגדת, מושלת.. ואין דבר שאני יכולה לעשות.

מטבעי הייתי כועסת, מאשימה את עצמי על כך שאני כל כך טפשה, כל כך נבוכה כי שיחקו על חשבוני

אבל אני לא. אני אפילו לא רואה את המנהרה הזאת בראש, מאיפה שאין יציאה, the tunnel vision.

אני לא רואה שום דבר מיוחד, אני אפילו לא עד כדי כך מבולבלת.

אני רק מרגישה את אותו המחנק.

כאילו היכו בי חזק עם לבנה וכל העולם קרס עלי.

אולי האבן שאני מרגישה בפנים זה רק דמעות שאני מדחיקה

שאני מתכחשת אליהם, כי אני מאמינה שלבכות לא יעזור, אז אני לא בוכה.

אני מרגישה חולה, יש לי בחילה פנימית כזאת, כשהכל בפנים נמחץ, וזה לא מפסיק, לא נגמר.

אומרים שהזמן מרפא הכל, אז איפה הוא הזמן, ומתי יעבור מספיק ממנו

מוקדש לחברתי היקרה

אוהבת אותך המון, אני כאן לצדך

ותודה שאת לצדי

3>