היי סתכלי, סופסוף נושא מעניין בנושא החם בישרא-בלוג מאז בני סלע - המכתב שלא נשלח. נשמע דרמטי לא?!
חחח, כן לגמרי, אבל את אוהבת דרמות, לא? חוץ מזה, יש לך כמה אנשים שהיית יכולה בקלות לכתוב להם מכתב כזה.
כל מיני דברים שאת לא אומרת
כן, נכון... בטח שיש..
אבל יש לך מישהו ספציפי שחשבת עליו ברגע שראית שזה הנושא החם, נכון?
נכון, אבל אני לא יכולה להזכיר שמות, ולכתוב בפרטנות ובחופשיות כמו שהייתי רוצה, כמו שמכתב שלא נשלח אמור להיות -
הכי כנה שיש. אני לא יכולה כי יכול להיות שאותו האדם קורא פה, או שמישהו שמכיר אותי ו/או אותו קורא פה. זה לא טוב.
אז תעשי את הבלוג לפרטי.
כן? גם ככה בקושי קוראים פה, אם אני אהפוך ת'בלוג לפרטי בכלל אפאחד לא יקרא פה
טוב, אז זאת בעיה... כי אם תכתבי "מכתב שלא ישלח" בצורה כמו שהזכרת מקודם, זה יראה בדיוק כמו כל פוסט שני שלך.
אז סבבה שיראה כמו פאקינג כל פוסט שלי. אולי אני ארחיב קצת? פשוט אזהר קצת... מעניין כמה אנשים מוטרדים שאנשים שלא כדאי שיקראו אצלם, קוראים אצלם.
ודווקא כאלה שהם היו רוצים שיקראו אצלם, לא קוראים אצלם. מרפי מזויין.
תדליקי סיגריה.
שיט, נגמרות לי הסיגריות
קיצור, אז מה את מתכוונת לעשות?
אני מכירה ת'צמי.. אני הייתי יכולה לכתוב עכשיו מכתב שהיה גורם לאנשים לבכות, אבל שוב, אני לא יכולה להיות חופשיה פה.
את לא חושבת על לפתוח בלוג נוסף, נכון??
ממש לא! מה עם כל הפוסטים? והזכרונות שהנצחתי על גבי דפי האינטרנט הוירטואליים האלה? וכל התהיות? ממש לא.
את פשוט לא יכולה להפטר מהנוסטלגיות, אה? ממש מחלה כזאת אצלך! הגעת למצב שבו את שומרת בארון דאודורנטים ריקים כי הריחות שלהם מזכירים לך כל מיני תקופות!
אני יודעת... אני לגמרי חולה בראש בעניין הזה.. אמא שלי מסתכלת עלי מוזר...
ולא רק אמא שלך. גם את עצמך. תראי אותך! אני לא מאמינה שאת כותבת ברגע זה מונולוג עם עצמך..
המכתב שלא נכתב ולא נשלח ולא ישלח לעולם
אני לא יודעת למה חשבתי דווקא עליך, למען האמת בזמן האחרון לא חשבתי עליך כמעט בכלל וטוב שכך
נראה לי פתאום כאילו אנחנו בכלל לא מכירים ולא הכרנו אפעם, כאילו לא דיברנו והתראנו מעולם
אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת את ה"מכתב" הזה, זה לא שתקרא פה ואולי בדרך כלשהי, מוזרה ופלאית איכשהו תגיע לפה
וכן תקרא, אבל לא תדע שזה נכתב עליך, ולא תדע בכלל שאני זאת אני, ושאני מתכוונת אליך.
אז כן, זאת אני ואני מתכוונת אליך. מכל האנשים שהכרתי הרגשתי שאתה הוא כל מה שאי פעם חיפשתי
אבל אני, אני לא הכרתי הרבה אנשים. או שאולי כן? מי יודע מה היא הכמות הממוצעת של האנשים שהאדם מכיר תוך 21 שנים.
האם יש בכלל כזאת? לא נראה לי.
אני רק יודעת שאם היתה לי הזדמנות, אפשרות להיות איתך ולצדך לא הייתי צריכה להכיר יותר אנשים בכלל
כי חברים טובים כבר יש לי, ומשפחה יש לי
אתה הוא באמת כל מה שאי פעם חלמתי עליו, וחשבתי שיגרום לי לאושר
בך ראיתי את כל מה שאמור להיות במי שחיפשתי תקופה ארוכה ארוכה
ואולי טעיתי, כי בעצם מה שחיפשתי זה מישהו שירגיש את אותו הדבר גם לגביי.
איכשהו הכל פתאום כ"כ שונה לי היום
ולא נראה לי שזה מהיום, היום, בעצם אולי רק עכשיו הגעתי למסקנה הזאת, עכשיו כשנזכרתי בזה.
כשנזכרתי פתאום בך.
אני עדיין לא מאמינה שהדברים הסתדרו איך שהם, ואתה מכולם ראית אותי בדרך שונה
דרך שלא רציתי שתראה אותי בה
למדתי מכך שחוקי מרפי רודפים אותי תמיד, וזה טבעם החולני של החיים
ולא משנה כמה תחייך אליהם, הם עדיין יפנו לך ת'גב
מצטערת שאני לא אופטימית, אבל איך אפשר אם החיים מוכיחים את עצמם כל פעם מחדש
כעסק בלתי משתלם לאופטימיות.
ולא משנה כמה כעסתי עליך ללא שום סיבה, כן, ללא שום סיבה בכלל, כי מעולם לא היית חייב לי משהו
ולא משנה כמה רציתי לנקום, כי אי אפשר לנקום במישהו שלא שם עליך
ולא משנה כמה רציתי לברוח, הרי זה לא עזר לי בשומדבר.
הזמן מרפא כל כאב, וכאב לי, כאב על זה ששוב הסתבך לי הכל, ושוב נדפק לי מה שרציתי
אם זה הגורל שלנו, אנחנו עוד נפגש, ואם זה לא, אז
so be it
רק תדע, שאני מתגעגעת אליך... ואני יודעת שאתה אפילו לא מקדיש חלקיק מחשבה עלי.
אני וויתרתי, אני עברתי, מחקתי. שומדבר כבר לא משנה
אני התגברתי ככל הנראה. וחבל שהייתי בכלל צריכה להתגבר.
אתה נשאר רחוק בעבר, רחוק מהעין רחוק מהלב כמו שאומרים
הכל נגמר, הכל עבר.
אני אמנם אשקר אם אומר שאני לא מייחלת אותך לעצמי
אני מרגישה שהפסדת, שאני הפסדתי, שאנחנו הפסדנו, יכלתי באמת לאהוב אותך
אני יודעת לאהוב ממש הרבה בדיוק באותה המידה שאני יודעת לכעוס ולשנוא.
מצטערת שכך הסתיימו הדברים, מצטערת לא יודעת בשביל מי,
אבל הזמן מרפא כל צער...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
