 כינוי:
מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2010
היה אש.
ל"ג בעומר. איזה יום מתיש יא עאלק, שלא להאמין. כמעט כל היום הסתובבנו ברחובות עם עגלה שקנינו, כאילו... שאלנו מהסופר. לא, זו לא גניבה, ברור שנחזיר את זה אחרי שהחג יעבור כי מה לעזאזל יש לנו לעשות עם עגלת קניות? חוץ מלהידחס בתוכה ולדחוף אחד את השני כמו מוגבלים (ואין לי בעיה עם מוגבלים, כן? להם יש בעיות לא לי, הם מוגבלים וזה). אותו כנ"ל לגבי הקרשים ששואלים מאתרי הבנייה, כי בתכלס, מה יש לנו לעשות עם הקרשים הנותרים אחרי החג? חוץ מלבנות לנו מחנה דבילי סטייל בית על העץ אמריקקי?
את הפסקה מעל כתבה נענע של העבר ("וואו! איך היא עשתה את זה?" פשוט כתבתי פסקה ואחריה כתבתי שנענע של העבר כתבה את זה, זה לא קשה כמו שזה נשמע, לא באמת הזעיקו אותי מהעבר כדי לכתוב את הפסקה, כן?), בערך חמש שנים אחורה. מה שאומר שהפסקה מעל הייתה רלוונטית אם לסבתא היו גלגלים. למרות שבתכלס גם אז זה לא היה רלונטי אלא אם כן אבא שלה לא היה קבלן שתמיד היה מפרגן לבת שלו בקרשים פג תוקף "רק אל תסתובבי לי כל היום עם החברים האלה שלך". סתם נו, זה היה רלוונטי גם ככה "ואולי מה שאבא שלך יביא לא יספיק לנו? בואי בואי, אל תהיי מניאקית" (בילבלתי את עצמי, אבל אני עייפה מכדי לנסות להבין מה לעזאזל ניסיתי להעביר).
בכל מקרה, כן. ל"ג בעומר, החג בו כולם מוותרים על דואדורנטים לטובת ריח עשן טבעי אש, עם נגיעות בקבוקי פלסטיק בנגיעות אפרס מסוקס, אבל אל תיגע בי באימש'ך. אונס!!! החג בו כולם מרשים לעצמם לשיר "אש אש מדורה, תחותונים של בחורה" ולהתפקע מצחוק כי פעם אשכרה היינו צוחקים מזה (איזה מטומטמים היינו, אה? היינו צוחקים מזה, חה חה חה, עכשיו אנחנו צוחקים על זה שהיינו צוחקים מזה, חה חה חה). החג בו בדיחת "איפה כל הפמינסטיות, אה? שיבואו לשרוף חזיות, הזדמנות!" הופכת להיות מצחיקה. סתם, לא. אף אחד לא צחק מהבדיחה, אני בטוחה שהם צחקו על הגאון שלקחה את זה ברצינות ושרפה את החזייה תוך כדי מלמול "תכלס, זה לא באמת נוח". אבל תכלס, זה לא באמת נוח ולא אכפת לי מה תגידו. תפסיקו לדכא אותי ואת הפטמות שלי, לעזאזל. אני בטוחה שאם הן יכלו לדבר הן היו זועקות "אוויר!!!".
מקרה החזייה שאולי נראה לכם שנעשה באימפולסיביות אך דרש ממני חשיבה לטווח הארוך סטייל רגע, אם אני אוריד את החזייה הפטמות יבלטו ואז כל החרמנים בשנקל האלה יבהו בי, ואני לא אוהבת שבוהים בי כשאני אוכלת, ותפוחי האדמה נראים ממש טעימים. אוף! אבל רגע, יש מדורה, זה אומר חום, זה אומר שלא קר, זה אומר שהפטמות לא ירגישו צורך פטריוטי לעמוד דום, זה אומר "תכלס, זה לא באמת נוח", דבר שאומר שבנסיבות הקיימות מותר, ואף רצוי, להיפטר מהדבר הזה. אוקיי, זה הדבר הנכון לעשות, נכון? כולכן בקהל הייתם פועלות כמוני! מאיפה לכן לדעת שירד פאקינג גשם?! גשם! גשם! ברררררררר. ארררררררר. גרררררררררר. ועוד אותיות עם סיומנת ררררררר (רררררררר, לא לא חזרתי על עצמי, הפעם ה-ר' הייתה ר' תחילית) שיביעו עצבים. וקור. ו- "אין מצב שאני הולכת לשבת עם האספסוף מתחת לבלוקים (בניינים, למתייפיפים בקהל) שמסריחים משתן, תוך כדי הפקרת תפוחי האדמה שלי, אותם כיסיתי בחושניות בנייר כסף וסימנתי את המועדפים עליי בסמיילי חמדמד ואז מה שטכנית הם בכלל לא שלי, לקיבה שלי לא אכפת מטכניות". דאמט.
אין לי כוח לפרט, כי אני עייפה מידי, אבל תכלס, היה כיף. היה כיף להצטייד בחברים ערסים (או כפי שאבא מכנה אותם "האלה") ולהתנחל במדורות. היה כיף להיות הבחורה היחידה בחבורה של בנים מפגרים (מה שנתן לי את הפריווילגיה להיות מפגרת, ועדיין להראות הכי טוב שם), היה כיף להיסחב כשק קמח ועדיין להתלונן שכואבות לי הרגליים מההליכות. היה כ"כ כיף שכמעט ולא קינאתי בבנים שעזרו לגשם לכבות את המדורה בעזרת פיפי טהור וזך.
אה כן, לפני שיצאתי אמא אמרה לי שנראה לה שאני מורחת את תקופת המורטוריום שלי יותר מידי זמן. אמרתי לה "ווטאבר אמא" והלכתי להתקלח. גם זה היה כיף.
נענע,
שנודפת מריח של סבון נקה שבע מסריח, ומרטיבה את המקלדת, ואת הכרית, ועוצמת עיניים.
(נכון אמרתי שזהו? אז אני צריכה מתנדב מהקהל שיקריב מזמנו ויפרסם פוסטים במקומי. את הפוסטים אני אשלח לו במייל וכאלה, כי אני לא יכולה לעדכן דרך הפלא', אבל אני כן יכולה לכתוב, אז...זרמו לעזאזל).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
