זה היה בוקר
טוב. אני הייתי ברונטית חלקת שיער (חום גועל
מתולתל), הפה
שלי הסריח ממשחת שיניים (מי צריך לצחצח שיניים כשיש קפה?) ועטיתי את מיטב
מחלצותיי (ג'ינס וגופייה לתפארת המדינה). אה, כן ברור. אביזרים נילווים.
הייתי מאובזרת בבת של...המממ, לצורך העניין הכינוי שלה פה יהיה גרושה+1
(ושלא לצורך העניין אתם יכולים לקרוא לה "דפוקה+1" ו/ או "מתי הספקת
להתחתן, להשריץ תינוקת ולהתגרש? את כולה בת 22" ו/ או "אז אהבה, אה?"). בכל
מקרה, אני שמרתי על התינוקת בזמן שהגרושה הייתה עסוקה בלשבת על איזה קפה
ועוגה במשרד עם איזשהי נציגת שירות בביטוח לאומי או משו.
ואז הגיעה ברוריה.
היא הייתה זהובת שיער (מחומצנת), בעלת הבל פה מעורר חושים (שהייתה סיבה
שנשארו רדומים, תודה) ולבושה כאחת שיודעת ("וינטג' זה מה שהולך השנהההה,
זה של סבתא רבתא"). למרות החזות המעניינת היא לא נראתה מזיקה (אם נתעלם
מהקול שהתיימר להיות צפצפני ותינוקי והתברר כצרוד וגברי
למדי (נסטי לא כ"כ
עוזר לצרידות, תשאלו את ברוריה)) בכללי,
ברוריות אף פעם לא נראו לי מזיקות, למרות שהיה דבר שבאמת הדליק את הנורה האדומה
שלי. היא מרחה על עצמה אודם סגול. סגול! יש סימן יותר מובהק מזה? גאד אני
מפגרת.
ברוריה ביקשה ממני את הילדה ואני בשיא התמימות נתתי לה אותה
כאילו מדובר בבתוליי, ולפני שהספקתי להרעיף מבט לעבר שפתיה החושניות של
ברוריה, התינוקת הייתה באוויר. "ברוריה, לאאאאאאאאא", מסתבר שלברוריה יש
לקויות שמיעה, אבל הסירו דאגה מלבכם, התינוקת שיתפה איתי פעולה והתחילה
לבכות כאילו דחפו לה נר בגודל העולם לטוסיק (אגב, סאדיסטים, בטח לפני שהאמא
מכניסה את זה לתחת של התינוקת היא חושבת "את רואה? לא רק את יכולה להרחיב
לאחרים את הנקבים, הדדיות בובה). חטפתי את התינוקת (בדרמטיות והכל) וברוריה
הסתכלה עליי מוכת תדהמה "מה? ילדים אוהבים את זה, זה בריא!" ברוריה היא
בוכה, רואה? *מפנה את הפנים המרויירות והמנוזלות של הילדה כלפי ברוריה* "את
לא מבינה! תני לה לבכות! זה מעולה, נהפוכו- את צריכה להקפיץ אותה הרבה כדי
שהיא תבכה! אני לצערי לא עשיתי את זה לילדים שלי, אבל שמעתי שזה טוב" לא
ידעתי איפה לקבור את עצמי. הקטנה לא הפסיקה לבכות "אוי, איזה
חמודה, למה היא בוכה?" *מבטים חושדים* (תמותו עוברי אורח, תמותו, אם הייתי
רוצה להרביץ לה הייתי עושה את זה בבית, זו ברוריה!). ברוריה הניחה לי לנפשי
והלכה להתיישב כי "אני לא יכולה לשמוע אותה, זה עושה לי כאב ראש *חיוך*".
במשך ניסיונותי
להרגיע את הקטנה "ששששששש" תוך כדי טפיחות קלות (!) (נשבעת קלות) בגב, קמה
ברוריה בחושנית וצעקה לעברי "זה מעולה שהיא בוכה,
היא מפתחת את מיתרי
הקול!!!" אני חושבת שהם מפותחים מספיק, לא? *אמרתי בייאוש והסתכלתי על
ברוריה
במבט מיואש המבקש גאולה* "אה...היא....בעייתית, היא לא אמורה לבכות כ"כ
הרבה" *גירוד קרקרפת* סיננתי אוקיי, ויצאתי החוצה, חשבתי שאולי החום בחוץ ייבש את הילדה ולא ישארו לה דמעות (סתם, כן?
שתדעו שאני אפילו קצת אוהבת
אותה). בכל מקרה, הגרושה סיימה ונתתי לה את הקטנה, אבל היא עדיין לא התגברה
על טראומת ברוריה, אז נאלצנו לחפש מקום מסתור כדי להביא לילדה קצת חלב
ציצים (קומה שישית, חדר מדרגות, וואי וואי מה שהולך שם (אגב, אם כבר עליתם
וזכיתם בצפייה בפרי ציצים- אל, פשוט אל תנסו להיות מצחיקים "אל תגמרי את כל
החלב, בא לי נס" גיח)). היא ינקה וינקה, ונרדמה. כשירדנו ברוריה עדיין
חיכתה בתור "אוייייייי, איזה מאמי, אמרתי לך שהיא תירגע" כן, היא אכלה
ונרדמה *חצי חיוך* "את רואה? טוב שהיא בכתה! בזכותי היא נרדמה, בכי מעייף,
עכשיו יהיו לכם כמה שעות של שקט" (אם הייתי רוצה כמה שעות של שקט הייתי
נותנת לה אקמול, שמעתי שאמהות עושות את זה). סיננתי כן... והלכנו לאכול
משהו.
כשחיכיתי בתחנה כדי לחזור הביתה, ראיתי את ברוריה "פעם
שלישית גלידה". כדור בראש. היא חייכה אליי כאילו היא מחכה לתשלום על פיתוח
הקול המזורז שהיא עשתה לילדה. בכל אופן, לטיפים נוספים בהורות
חכמה, ניתן לצעוק ברוריה ברוריה צאי החוצה. כי מי צריך סופר נני
כשיש את ברוריה?
עריכה- יום שישי, 18
ביוני 2010, 14 ושבע עשרה על כוס שוקו, עוגיות עבאדי ושיניים על סף דימום.
מסתבר שברוריה שברה
לה את היד (הכנס אייקון מתנער מאשמה פה. אה, לא נכנס? אני יודעת, אני לא
מצליחה להכניס אותו (הכנס אייקון עם אצבע מאשימה פה, נכנס מהר החרא)).
אני חושבת שצריך
להגדיר מחדש את חוק פגע וברח. החיפושים אחר ברוריה פסקו עקב ריבוי בברוריות
ומחסור בכוח אדם, או כוח בכללי.
הרכבתי לה פרופיל,
למקרה שתיתקלו בה-
1. אין לה בולבול- היא ברוריה.
2. זהו בעיקרון.
3. אמרתי זהו, מה
ציפיתם לקרוא פה?
כןכן, אני לא יודעת
מה הקטע שלכן נקבות נכבדות מכל הגילאים, אבל ילדים זה דבר שביר. זה שלא
כתוב להם על הגב "שברת- שילמת" לא אומר שאתם יכולים לשבור אותם (תשאלו את
נטלי). אני יודעת "אבל היא חמודדדדה" "אני חייבת להרים אותה, אפשר רגע?"
"יווווווווווו, איזה קטנה!!!" קישט. לכו לסמטה חשוכה ותייצרו אחד משלכם, זה
לא כזה סיפור, לא באמת צריך חסידה (אבל אפשר, אם אתם קינקים (לא שופטת)).
בכל אופן, הוא לא באחריותכם, אל תגעו בו. בבקשה?
אבל על מי אני
עובדת? כולנו ברוריות (למשמע קולות "מה את מכלילה? אני בכלל שונאת ילדים"),
רובינו ברוריות, אבל אנחנו יכולות להילחם בזה בנות! Yes we can (אם זה
הצליח לאובמה...), אז הפסקנה כפרות, תנו לגדול בשקט. תנו לגדל בשקט. תנו
לבייבסט בשקט. אבל אם זה ממש חזק מכן וכבר התבריירתם, בזהירות! וטיפ, את
פיתוח הקול אפשר לדחות לגיל בת מצווה (כי בנים עובדים על זה כבר בברית
מילה).
(בתמונה: הקורבן
"דורמיפסולהסידו, מפותח מספיק?" לצד ברוריה "אבל הוא חמודדדדדדדד")
בברכת, אל תגעו לי
במחותלים
נענע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
