הטלפון צלצל באמצע הלילה ואני קפצתי מהמיטה ורצתי לענות, ידעתי שמשהו קרה לך, מי עוד יכול להתקשר בשעה כזאת? מה גם שהיה לי ניסיון עם שיחות שכאלה באמצע הלילה. דיבר איתי בחור בקול שקט וחנוק, הוא הקדים את דבריו בהקדמה ארוכה, סתמתי לו את הפה באמצע ודרשתי ממנו לומר לי מה קרה, "תירגע רגע, יואב." הוא לחש ואני שוב צעקתי שלא יגיד לי להירגע ושלא ישחק איתי משחקים, שיגיד לי מה קרה עכשיו ומיד!

"נרקיס נפצע... זאת אומרת, לא בדיוק נפצע..."

"אם לא נפצע אז מה כן???"

"הוא..."

"נו כבר ילד, תגיד לי מה קרה וזהו!" צעקתי עליו דרך השפופרת

"אא... עודד הוא...הוא כזה פגע בו, עכשיו הוא בבית החולים ועוד מעט צריכה לבוא משטרה."

לא היה לי אויר.

"איזה בית חולים?"

""אא איכילוב."

"איכילוב, איכולוב... טוב!" ניתקתי ורצתי לאוטו. כבר יצאתי מהחניה ודניאל דפק על החלון, גם הוא בפיג'מה.

הדבר הראשון שהרופא אמר לי כשהגענו, עוד לפני שראינו אותך, הוא שאין מה לדאוג, שהמצב שלך יציב ותוך כמה ימים תהייה בסדר, הגוף שלך מותש. הרופא ההוא, דר גוטמן, אמר שאתה תשלים שעות שינה ותתעורר, ואני חשבתי שתישן כל כך הרבה עד שאני אוכל שוב לראות את העיניים שלך, שעה לשעה, דקה לדקה, ימים, שבועות שאתה צריך להשלים, לא ישנת מאז שהיית בבית, ומי יסביר לאבא מבוהל שהוא טועה? אז חיכיתי.

כשהגענו עוד היית שקט, נתנו לך איזה סם הרגעה ואתה שכבת לך בנחת במיטת בית החולים, עטוף בכותונות ירוקה והשמיכה מכסה אותך בקו ישר מעל החזה, כאילו מתוך תמונה, אנשים אמיתיים לא נראים ככה, ובכל זאת, או אולי בגלל זה, היית יפה כל כך אחי שלי, לבן כמו שלג וידעתי איזה ריח יהיה לך אם אני רק העז להתקרב ולנשום עמוק. אבא התקרב אילך לאט, הסתכל בעיניים בוחנות, ליטף את המצח שלך בעדינות כאילו היית כלי חרסינה שביר, או בעצם זכוכית, העור שלך היה שקוף ואפשר היה לראות דרכו את הורידים והעורכים שלך מסתרגים בסגול עמום מתחת למצח, מי ידע שאפשר לסיים בהיר כל כך את אוגוסט בישראל? הוא אחז בעדינות ביד ימין שלך, נזהר עדיין שלא לשבור שום דבר, ילד זכוכית שלו, הרים אותה בעדינות וקרב אל פניו, הריח אותה, את היד הענוגה שלך, ונשק לה בקצה שפתיו, אבא הניח את היד הרכה חזרה במקומה, הרים את יד שמאל שלך ועשה איתה את אותו הדבר. ניק שלי, ידעתי איך זה מריח, ואיך העור שלך מרגיש, וכשאבא שאף את ריחך אליו נרעדתי חזק מקו החגורה למעלה, אל הצוואר דרך הלב, רציתי גם, רציתי להיכנס למיטה ומתחת לשמיכה, לבלגן קצת, להשוות מראה של חיים ממש, הייתי מוכן לשכב צמוד צמוד ולבקש סליחה מיליון פעם עד שתסלח לי אחי. רציתי ללטף את הידיים שלך, לנשק אותן ואת המצח הלבן, רציתי להיצמד אליך מלאך מרום שלי, ללטף ביד חמה וגדולה את הגוף שלך מתחת לכותונות, ככה חזק ביד בוטחת כמו שאתה אוהב, רציתי לצחוק כשתרעד ותצמיד את היד שלי חזק יותר לגוף שלך שהולך ומתחמם, כשתסתכל עלי בעיניים ירוקות ענקיות ותגיד שאתה אוהב שאני נוגע בך חזק, כמו גבר, שיישארו סימניי אצבעותיי על עורך הרך ויועלמו בין רגע. רציתי לטעום את השפתיים שלך שאמורות להיות אדומות יותר, מתוקות כל כך. רציתי לחוש את היד הקטנה שלך נעה בעדינות על הגוף שלי, מעבירה צמרמורת מקצות האצבעות שלך אל כל הגוף שלי, רעד מבורך.

אבא התכופף אליך עוד ונישק את העיניים העצומות שלך. רק עכשיו אני מבין, אבא בדק אם אתה חיי, בדק לאט כדי לא להיות מופתע בסופו של דבר, כי כל פיתרון לא יהיה מובן מאליו, בקושי מתקבל על הדעת, איך יתכן שאדם חיי יראה כך, שליו מדי, רגוע, עטוף באופן ההוא, חיוור כמת?

ואיך יתכן כי תמות ילד? אתה עודך ילד, ילד קטן וזך, וכל החיים מחכים לך שתחייה אותם, ואלוהים ההוא מחכה רק לך שתגלה אותו, והגוף שלך עוד רוצה שיאהבו אותו והנשמה רוצה שילטפו אותה, ורק לפני חודשיים או שלושה היינו ישנים יחד במיטה שלי, ומתחבקים בנחת, ואיזה כיף היה לחוש את השיער שלך מתחכך בפנים שלי, ומדגדג לי את הנחיריים, כמה שצחקנו, כמה שהגוף שלך יפה במערומיו, עוד אנשים צריכים לראות אותך ככה, לא רק אני, ואני... אני כל כך רוצה לראות אותך כך עוד הפעם... ושוב רעדתי בכל הגוף, זה היה מגרה עד טירוף, מרטיט, מחרמן  כמעט! זו הפעם הראשונה והאחרונה בחיים שהרגשתי ככה.

כשאבא הגיע למסקנה שאתה אכן חיי,הוא צנח בכורסת בית החולים המכוערת וביקש ממני לצאת, הלכתי וסגרתי אחרי את הוילון שסובב את מיטתך.

אתה יודע אבא, זאת הפעם הראשונה בחיים ששמעתי אותך בוכה.

דניאל יצא ואני קמתי והצמדתי את האוזן ללב שלך ופשוט בכיתי את החיים החוצה. אני עד היום לא יודע איך זה שאני אוהב אותך ככה, זה קצת כמו שאני אוהב את האחים שלך, אבל לא בדיוק, יש בזה משהו מעבר, אתם חייבים להבין ילדים, אתם פשוט באתם אלי, נכון שהייתם מתוכננים, רצינו בכם ואף פעם לא הייתם "טעות", אבל אתכם קיבלתי כי הייתם שלי, כי אני עשיתי אתכם, עם נרקיס זה משהו אחר, את נרקיס בחרתי לאהוב.