דניאל ואני חזרנו מבית הספר ביום שישי אחד של כיתה א', אני הייתי חבול כולי בסימנים סגולים ואדומים, מיד יואב לקח אותי בשתי ידיים, זאת הפעם הראשונה שזכורה לי בחיי שהוא עשה זאת ואחרי המקרה ההוא ועד היום אין לספור את הפעמים בהן הוא התכופף אלי להרים אותי בשתי ידיים מהרצפה אל תוך החיבוק המגונן שלו.

"מה קרה נרקיס שלי?"

"שום דבר" עניתי כפי שהייתי מורגל מהבית, שם בדרך כלל להורי לא היה פנאי לשמוע אותי.

"לא נכון, רמי מכיתה ג' אמר לו שהוא הומו ופולני והרביץ לו בגלל זה בהפסקה."

"מה דניאלי, ולא שמרת עליו?"

"בכלל לא הייתי שם." דניאל נעלב

"אם ככה זה בסדר, אתה לא יכול להיות עם ניק כל הזמן."

"נכון!" ענה הילד "חוץ מזה שאחרי הלימודים אמרתי לו שנלך להחזיר לו אבל הוא לא הסכים."

"כי ניר בכיתה ג' ואתה בכיתה א' רק, חוץ מזה אמא אומרת שלא יפה להרביץ."

"גם לא יפה לומר למישהו מילים לא יפות כמו שהוא הומו ופולני!"

"ילדים," יואב נאנח, הניח אותי על הספה והלך להביא יוד, צמר גפן ופלסטרים. הוא הסביר לנו תוך כדי חיטוי הפצעים שפולני זו בכלל לא קללה, זו ארץ שאנשים באו ממנה כמו ארץ ישראל וכמו שהוא ונעמי באו ממרוקו. הוא סיים לכסות את כל הפצעים בפלסטרים ואני חזרתי לבכות מרוב שהיוד שרף על עורי החבול. טיפסתי על ברכיו והוא חיבק אותי בשתי ידיים

"ומה זה הומו, זה גם לא דבר רע?" שאל דניאל

"הומו זה..." הוא חכך בדעתו והסביר לבסוף "זה קצת מוזר אבל האמת שאני לא ממש ידע אם זה רע או טוב."

"אבל מה זה בכלל?" התעקש

"זה... זה בן  שאוהב בן."

"מה, כמו שאני אוהב את דניאל?" התערבתי

"לא, זה כמו שאני אוהב את אמא, שבן הולך לישון עם החבר שלו בלילה."

"גם אני ודניאל הולכים לישון ביחד בלילה לפעמים, אז אנחנו הומואים?"

הוא שב ונאנח "הומו זה...זה כמו שאני ואמא, שאנחנו בעל ואשה וחיים ביחד, שאנחנו מתנשקים כמו גבר ואשה, אז ככה זה הומואים."
"מה, בן ובן שמתנשקים ביחד?" התפלאנו שנינו

"כן."

"איכככככ" קרא דניאל, "נשיקות זה איכ"

"אני אף פעם לא אתנשק!" הבטחתי ליואב שנשק נשיקה מצלצלת על לחיי ופרץ בצחוק גדול

"הינה עכשיו התנשקת."

"טוב, אז לא עם לשון, לא עם בת וגם לא עם בן, זה דוחה!"

"פיכס!" אישר דניאל

"רגע, אז אף פעם לא תתנשק?"

"לא."

"אף פעם אף פעם?"

"טוב אולי... אולי רק שאני אהיה כבר ממש גדול, בן... אני לא יודע... בן שלושים וארבע אולי..."

"שלושים וארבע דווקא? טוב." הוא ליטף את ראשי ודניאל נצמד אלינו, יואב משך אותו לשבת על הברך השנייה "ומתי אתה תתנשק דניאל?" הוא המשיך לצחוק על חשבוננו

"מתי שאתה התנשקת פעם ראשונה."

"בגיל חמש עשרה."

השבנו לו שוב ב"איכס" ו"פיכס" והוא פרץ בצחוק מתגלגל.

"נרקיס," הוא הרצין באחת " אף פעם אל תיתן לילדים אחרים להרביץ לך ולעשות לך שום דבר רע, נכון שאמא צודקת שזה לא יפה להרביץ, אבל אם מישהו מרביץ לך אז אל תיתן לו, תרביץ לו בחזרה, טוב?"

"אבל...אבל אמא לא מרשה לי." התביישתי פתאום והתחבאתי בחיכו

"אל תרביץ סתם למישהו, אבל אם מרביצים לך תחזיר או שתרוץ לומר למורה או לדניאל, טוב? גם לי אתה יכול לומר."

"ואם רק מציק לי?"

"אז אל תרביץ, אני לא מרשה, לך ותגיד למורה או לאמא ואבא או לי, טוב?"

"טוב."

"גם דניאל."

"טוב."

כשהייתי קטן האחיות שלי היו נהנות לנהוג בי כבובה, אחותי הקטנה שהייתה בוגרת ממני בשלוש שנים בלבד הייתה מסתפקת בכך שהייתה מלבישה אותי בבגדיה, לפעמים גם הייתה מצלמת אותי בהנאה מרובה במצלמה של אבא שהיה כועס ומתרגז, אבל לה לא היה אכפת והיא הייתה מרכינה ראש ומתנצלת וחוזרת לצלם אותי שוב כשהזדמנה לידה המצלמה. אחותי הגדולה אהבה לאפר אותי והייתה מורחת על לחיי מייק אפ וסומק ועל עיניי צלליות בצבעים משונים. עוד שנים אחר כך כשהייתי מתאפר בעצמי הייתי נזכר בה אוחזת בסנטרי ומניעה את פני לכאן ולכאן בתנועות נחרצות, לפעמים הן היו משתפות פעולה, או יותר אובייקטיבי לומר, משחקות בי בתורות, בתחילה דורתי, הקטנה, הייתה מלבישה אותי, שמלות ורודות בדרך כלל, אחר כך רינה הייתה מאפרת לפי צבעי הבגדים ולבסוף נבחרו לי נעליים הולמות, הן היו דורשות ממני להסתובב בבית כדוגמנית ואני הייתי מציית להן אולי מתוך הרגל ואולי מפחד, הדבר היחיד שלא הייתי מוכן לו הוא שהן יקראו לי "ניקול", הייתי מתעצבן וצועק ומוחה, "ניקול זה שם של בת ואני בכלל בן"

"אז למה את לובשת שמלה ניקול אם את לא בת?" התגרו בי אחיותיי

לי לא הייתה תשובה

"ולמה יש לך נעליים עם עקבים כמו של בנות ואיפור כמו של בנות?"

הייתי עומד מול שתיהן נעלב, רק פעם אחת העזתי להתנגד להן אחרי שנים של הצקות והקנטות, זרקתי את הנעליים ומשכתי מעצמי את השמלה, מחיתי בידי את האיפור עליו עמלה רונה זמן רב וברחתי כך בתחתונים וגרביונים סגולים לביתו של דניאל. הגעתי מושפל ובוכה ודפקתי בכל הכוח על הדלת, שנפתחה ומאחוריה עמד יואב שבלי היסוס לקח אותי על ידיו ושאשל מה קרה לי, למה אני לא לבוש ולמה הפנים שלי מרוחות באיפור, יבבתי שדורתי ורינת מציקות לי כל הזמן, ובכלל לא שומרות עלי כמו שאמא אמרה להן לעשות, ושכל הזמן הן מתנהגות אלי לא יפה וקוראות לי ניקול, אבל שבאתי לספר לו כמו שהוא אמר לי

"יופי ילד שלי שבאת לספר לי" הוא ליטף את ראשי וגילה שהשערות שלי דביקות מאיזה חומר שהן מרחו עליו

"אתה רוצה ללכת להתקלח ולנקות את עצמך או שאני רק אנקה לך את הפנים?"

"אני אתקלח."

מסתבר שמים לבדם לא מנקים כל כך הרבה איפור, יואב שפך קצת אלכוהול או מי פנים על צמר גפן, הורה לי לעצום עיניים חזק וניקה את פניי ביסודיות. אחר כך הוא יצא מהחדר ואני התלבשתי בבגדים של דניאל שהיו מוכנים עבורי על המיטה.

שיחקתי עם אחותי בחצר ופתאום יצא לי גרעפץ גדול, מה זה גדול, ענק! אבא הופיע מהר לידינו וסתר לי, רציתי להחזיר לו, כמו שיואב אמר לי, אבל מצד שני זה אבא ואסור להתחצף אליו ובכלל הוא ענק הרבה יותר ממני והוא יכול לקרוע אותי מכות, אז התחמקתי לו מבין הידיים וברחתי לספר ליואב.

הגעתי לבית שהיה במרחק של שלוש דקות הליכה מהבית שלנו בריצה, מתנשף דפקתי בדלת, נעמי פתחה לי

"נרקיס חמוד, דניאל לא בבית, הוא אצל מאור." היא טפחה על ראשי בחיבה

"אני בכלל לא באתי בשביל דניאל."

"אז בשביל מה באת?" היא חייכה אלי

"בשביל יואב!" כבר כמעט שלא יכולתי להתאפק ופרצתי פנימה, אבל החזקת את עצמי בכל הכח

"כנס." היא הורתה לי והלכה לקרוא לבעלה מחדר אחר בבית

הוא בא ומיד התכופף אלי. ברגע שנגע בלחיי פרצתי בבכי תמרורים, הוא הרים ועִרסל אותי בין ידיו ולחש לי בשקט באוזן מלות הרגעה וניחומים, אבל אני הייתי נסער כל כך ולא הצלחתי להפסיק את שטף הדמעות, קודם כל עשיתי משהו ברברי שאסור לעשות בכלל ובטח לא ליד אנשים, אחר כך אבא הפליק לי ואז ברחתי ממנו עד כאן, איך אפשר להסביר משהו שכזה?

יואב התיישב ביחד איתי על הספה ואני התקפלתי לתוך חזהו החם והגדול והמגונן.