התעוררתי בתוך מיטה צרה שזוהתה מיד כמיטת בית חולים, יואב ישב לצידי על כורסה גדולה ולבנה, הוא ישן ולמרות זאת היה נראה לעין שהוא מתוח ומצפה, ראשו היה שמוט הצידה אך ידיו היו קמוצות בתוך אגרופים רפים, שקלתי האם כדאי לי להעיר אותו,לומר לו שאני כאן ושהכל בסדר, אבל במחשבה שנייה החלטתי שעדיף לתת לו לישון.

בניסיון הראשון להתרומם מהמיטה הבנתי כמה שכואב לי, פס ארוך וחד של כאב נמתח מפי הטבעת אל בסיס עמוד השדרה מצד אחד ומהצד השני עד שק האשכים וכך ברצועות דקות של כאב סביב סביב, בתוך החור הרגשתי צריבה איומה, מי ידע שאדם יכול לחוש בברור שכזה את אחוריו?

למרות הכאב קמתי מהמיטה בתנועות קטנות ומתונות, התרוממתי לכדי ישיבה, משם גלשתי מהמיטה שהייתה גבוהה למדי, נעמדתי על רגליי הרועדות. עוד שני צעדים קטנים והנמכתי את גופי כדי להתיישב על יואב, מרוכז במשימה, לא לגרום לעצמי כאב ולא להעיר את יואב. כמובן שהראשונה לא התאפשרה לי, בכל תנועה חשתי בכאב, כל גופי נדרך ונמתח, מבוהל מהצליל הצורם שברח ללא הזהרה מבין שפתיי. נשמתי עמוק, הסתכלתי סביב. יואב עדיין רדום. התיישבתי על ברכיו ופרמתי סבך אצבעותיו, הנחתי את מצחי על שקע צווארו ועטפתי את גופי בידיו. רעדתי מתוך דממת נפש, חרבות ליבי נשארו עדיין בנדנן, הייתי עייף מדי או מופתע מדי בכדי לאפשר להן לצאת ולחתוך נתחים מבשרי    

תשמור עלי יואב.

דניאל נכנס מבעד לוילון שבמבט שני התברר כי הוא מקיף את מיטתי, הרמתי אליו מבט,

"נרקיס, אתה ער, הכל הסדר, איך אתה מרגיש?”

וכבר הרגשתי מותש. "דניאל", הזכרתי לעצמי והחזרתי את ראשי לנוח במקומו.

אתה ריק, הזכיר לי קול בטני, החור שלי

אני ריק, אני איני ואינני דבר, השבתי על פי דבריו

אולי פעם...

יואב התעורר כעבור כמה זמן שאיני יכול להעריך, הוא הידק את ידיו אל גופי ומעך אותי אליו, הגוף שלי אותת לי שכדאי לומר לו להרפות אך לא הייתי מסגול, איזו זכות יש לי בכלל לומר לו להפסיק לחבק אותי? ברחתי לו לתל אביב והדאגתי אותו עד כלות הנשמה, מוטב שאשתוק.

ופתאום משהו סער בפנים, זעזוע עמוק, צרחתי והדפתי את עצמי מהגוף הזה, הרגשתי כל כך מסריח ורק רציתי להתקלח ושאף אחד לא יגע בי עד אז, עם כל הזיע הנוטפת הזאת והריח הנורא. נפלתי על הרצפה וצרחתי, בהתחלה בכאב ואחר כך מתוך צורך לומר לו, שלא יתקרב אלי ולא יגע בי.

הסתכלתי עליו מלמטה וראיתי איך הוא מתכופף אלי ומתיישב מולי, הוא ניסה לגעת בי ואני לא נתתי לו, הרחקתי ממני את ידו וזזתי אחורה. מה הוא עושה, הוא לא מבין שכואב לי לזוז כל כך הרבה? ולמה הוא מתקרב כל הזמן? והוא מלמל לי "מה יש ילד שלי, מה יש?" ואיך אני יכול להסביר?

פתאום נעמדת על הרגליים וביקשת בשקט להתקלח. לא ידעתי אם אפשר ככה, זה בית חולים ויש כללים ושעות לכל דבר. הרופא שלך עמד קרוב והסביר שבאמת אי אפשר עכשיו, וניסה לומר איזה משהו אבל אתה לא שמעת בכלל, גם אני לא. הוצאתי אותו מחוץ לוילון וביקשתי שיאפשרו לך להתקלח עכשיו. כשהוא הלך לברר חזרתי אליך ואתה עדין עמדת ונתפשת במשענת של המיטה. צרחת אם רק התקרבתי יותר מדי.

הדר' חזר ואמר שאתה יכול להיכנס למקלחת.

לוויתי אותך וכשנכנסנו למלתחות לא ידעת מה לעשות, מצד אחד פחדת להיות שם לבד ומצד שני לא רצית שאראה אותך ערום ולא שאני אשמע אותך מתקלח, לא הבנתי את זה אבל ניסית לעזור, בסוף החלטת שעדיף שאשאר שם, ביקשת שאעמוד בפינה ולא אסתכל עליך ואם אפשר שאני אקרא עיתון או ספר, כל דבר שיכול להסיח את דעתי, זה יהיה עדיף.

התקלחתי והתלבשתי בתוך התא הקטן, חשבתי שאחר כך ארגיש יותר טוב אבל זה לא עזר, עדיין שרף לי מבפנים ורגע אחרי שיצאתי מהמקלחת הרגשתי שוב איך טיפות זיעה נוטפות במורד גבי, הייתי מודע עד גועל נפש לכל טיפה וטיפה של זיעה רותחת ומסריחה שיצאה ממני, הרגשתי דביק אפילו בעפעפיים ובשפתיים, התפשטתי מהר וחזרתי לעמוד מתחת לזרם, לנסות לגרד מעלי את כל הדביקות הזאת, בבתי השחי ומאחורי הברכיים, בצוואר ובין פלחי הישבן, שם באמת הייתה לי הרגשה נוראה, סיבנתי את אצבעותיי היטב ובנשימה עצורה החלתי לנקות בתוך החור המגעיל הזה, וזה שרף אפילו עוד יותר וצרחתי מרוב כאב אבל לא ויתרתי לעצמי, כמו שאמא הייתה אומרת לי כשהייתי קטן ולא הייתי מוכן להיכנס למקלחת,  "על היגיינה אסור להתפשר", בעברית ואחר כך בגרמנית תקיפה שרצה לי בכל העורקים, Heine darf nicht zur Disposition.

"נרקיס הכל בסדר?" הפסקתי לנשום

"אמרת שלא תקשיב!" צעקתי אליו חזרה

"לא יכולתי שלא לשמוע את זה, נרקיס, מה קרה?"

"כלום, לך מפה כבר!!!" מתי נהייתי גס רוח שכזה?

לקחתי נשימה עמוקה וחזרתי על כל התהליך שוב, צוואר ובתי שחי ובטן וגב וידיים ומפסעה ורגליים ואז שוב לישבן, ושוב בפנים וזה שוב כאב בלתי נסבל, אבל שתקתי הפעם ובלב מפמפם מפחד ניקיתי כמה שיותר עמוק, למרות שבחיים שאני לא אצליח לנקות את כל זה עד הסוף.

התנגבתי והתלבשתי בשנית, יצאתי מהתא ויואב התקרב אלי ושאל אם הכל בסדר, רציתי לומר לו שכן, שהכל טוב, אבל בעצם הרגשתי מנותק, כאילו גופי כאן וכל מה שיש בתוכו זה אויר כבד וחם, חלל ריק, ומרוב חלל לא הצלחתי להוציא הגה, אלא כשהוא התקרב והייתי צריך לצעוק עליו שלא יגע, שאני לא מסוגל, שאולי זה מדבק, מה שזה לא יהיה, ושאני בכלל לא אני ואין לי יותר שום זכות על הגוף הזה.