מזל טוב, אחרי חמש שנים ארוכות ומפרכות חזר גלעד שליט מהשבי בעזה אל ביתו במצפה הילה, כל הכבוד לממשלת ישראל שהצליחה להשיב אותו, כל הכבוד לביבי נתניהו שזכה לראות את הכוכב מספר אחד במדינת ישאל לפני כולם, אבל רק אחרי שהתראיין לתקשורת המצרית שתפרסם בכל העולם.

הוא בטח לא מאמין, איזה סלב נהייה ממנו, הוא נכנס לשבי אנונימי לחלוטין ועכשיו בכל פינה יש שלטים שנושאים עליהם את דמותו, אתמול בערב הרימו לכבודו אלפי החברים הרשומים בצבא על שמו כוס שמפנייה, אנשים שלחו אסמסים כדי להחזיר אותו, כולם מכירים את שמו, הוא לא יוכל עוד ללכת ברחוב בלי שירדפו אחריו צלמים, סביב הבית שלו מתגודדים עשרות עשרות אנשים, ואנחנו כולנו אוהבים אותו, איך אפשר לא לאהוב את הילד של כולנו?!

מטה המאבק של גלעד שליט עבר מזמן כל גבול, המניפולציה הרגשית מגיעה לגבהים חדשים ונמאס לי לראות את זה מסביב, אני לא אומרת שהיא הייתה מיותרת, שלא היה בה טעם, ואני כמובן מבינה את ההורים שלו שיעשו הכל בכדי להשיב אותו, זה מובן מאליו, אבל יועצת התקשורת שלו, הקול שלו שמפמפם בפרסומות, הכתב שלו בכל פינה שמבקש "הצילו", הפנים שלו ליד תמונות שלחברים שלי בפייסבוק, צבא החברים של גלעד, זה שקוראים לו "ילד". סלחו לי אבל גלעד שליט לא הלך למלחמה בתור ילד, אלא בתור חייל, חייל צבא ההגנה לישראל, ואין בזה שחטפו אותו בכדי לשנות את העובדה הפשוטה הזאת. כל אלה כאחד מעלים את חמתי להשחית. השיח הציבורי שנשלט כבר חמש שנים על ידי משפחת שליט לא יתכן יותר והוא לא רלוונטי ולא מקובל.

אבל כאלה אנחנו, עם ישראל שדואג לילדיו, כי כולנו אחים וערבים זה לזה. לא נזכור לטווח ארוך שכזה חייל שמת, אין מה להילחם עליו יותר, ואנחנו טובים במלחמות הרי, אחרי אלפיים שנות גלות ועוד לפני כן במלחמה על הארץ מימי יהושע בן נון, זה בדמינו, וסביב זה בנינו את הפולקלור שלנו, עם שחי על החרב.

וזכותנו גם לשמוח, אחרי שהיינו עצובים וישבנו מתוחים סביב מרקעי הטלוויזיה, אחרי שאמרנו שנחזיר אותו בכל מחיר וגם רבנו על המשפט הזה כמו שרבים על למי כדאי להצביע בכוכב נולד, יש לנו הזכות המלאה להרים כוסית, בזכותנו הוא פה, ישגיד תודה ולא יתלונן שמציקים לו, שרוצים ללחץ לו יד ברחוב, שהוא לא יכול ללכת עדיין לישון אלא עליו לחלק חתימות, זה חלק מזה.

בקרוב, אחרי שהאוטובוס האחרון יעזוב ממצפה הילה וכולם יתפזרו הוא יוכל ללכת סוף סוף לשבת עם הוריו לשבת על כוס קפה ועוגה שהוא אוהב, לישון קצת ולקום מחר בבוקר אל עשרים דקות התהילה שיישארו לו, חמש שנים זה בהחלט די והותר, תקדימי שמישהו נשאר לנו בתודעה כל כך הרבה. אחריו נוכל להירגע, או לחילופין להתעסק בעניינו הפרטיים עד השבוי הבא, המלחמה הקרבה אלינו לטובה או העונה הבאה של האח הגדול.