עוד אומר לך את כל מילים הטובות

בסוף טירונות הציבו אותי בנ"מ בחיפה. למרות שהתפקיד לא היה מעניין במיוחד נהניתי מהשרות הצבאי שלי, שעבר עלי ברובו באותו הבסיס. חלק ניכר מיומי העברתי מול מסך גדול, מחכה להתרעות.

העניין שמצאתי בתפקיד היה כמובן האנשים, נשים ברובן, איתן נהניתי להעביר את שעותיי הפנויות בשיחות חולין טיפשיות בדרך כלל, על הגברים שלהן והחברות, מזכירים מדי פעם גם את ימי בית הספר ואת המורים.      

ישנתי יחד עם עוד שלושה גברים בחדר. איתם השיחות היו מעניינות בהרבה ונגעו לי. אחרי כמה חודשים ביחד הרשינו לעצמינו לדבר מעט על יחסים עם בחורות, ואני מתכוון לא רק למה שאפשר לעשות איתן בין הסדינים (או במכונית של אבא או בשירותים במועדון). אני עוד המשכתי לספר על דבורה שלי, מה שהפך מסובך יותר ככל שהיחסים בחדר התחממו, כשהייתי צריך להמציא סיפורים על איך נפגשנו ועל הפעם הראשונה שלנו יחד.

סיפרתי גם על הבית שלי, על אבי שביקש ממני ללכת, רק הסיבה נשארה עד סוף שירותי הצבאי בגדר חידה בענייהם, אני מצידי אמרתי שלא הייתי טוב מספיק עבורו, שמרד הנעורים שלי חצה  את גבולות הנורמה מבחינתו ולא הוספתי.

רוני ואני הוספנו להפגש פעם בשבוע. נהניתי בכל פעם מחדש מהמפגש איתו, מתרגש לעומתו. הייתי חושב עליו כמעט כל ערב לפני השינה, מדמיין כמה טוב ארגיש כשאראה אותו. חשתי שאני כמו השועל של הנסיך הקטן, המצפה לקראת האדון שלי שיאלף אותי וילמד אותי לבטוח בו ולהרשות לעצמי להתקרב אליו.

בשבוע בו חל יום הולדתי השמונה עשרה שבתי הביתה בבוקר יום שישי, בכניסה לבית חנה ג'יפ לבן, גדול ומלוכלך בעל לוחית זיהוי צבאית. תהיתי בליבי עם הג'יפ שייך לרוני, אם הוא זומם עבורי איזו מזימה. ואכן כשהתקרבתי הוא יצא לפתע מהרכב משך אותי אליו ונישק אותי בעוצמה, ההרגשה הייתה יוצאת דופן, מסחררת. אם היה לי פנאי לחשוב ודאי הייתי מתקומם, עמדנו שני גברים באמצע הרחוב, מתנשקים ומתגפפים. עשינו שנינו יחד סיבוב ציר והוא הצמיד אותי לדלת המכונית והמשיך למשש את גופי כשידיי על עורפו, ריק מכל מחשבה. גופי נכנס לכמה שניות של הלם כשניתק ממני במפתיע, וכשהצלחתי להתעשת הבנתי כי הוא שרוע על הרצפה, אבא שלי הכה אותו. לא ידעתי איך להיכנס בין השניים הרבים ולכן  רק עמדתי מעליהם, צועק בדרישה לאבי שיעזוב אותו שאין לו שום זכות. בלי בעיות רוני הצליח לקום והמצב התהפך, כעת עודד היה המוכה ואני ביקשתי את רוני שיעזוב אותו, כי הוא אבא שלי. צרחה של ילד קטעה את הקטטה, זה היה אדם המבוהל שדאג לאביו וביקש את שומת ליבו. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז ברית המילה, הוא כבר לא היה תינוק אלא ילד קטן. הוא דמה לי מאוד, הטיפלץ הקטן, פניו דמו לשלי כמעט בדיוק, ההבדל היחיד בינו לבין התמונות שלי בגילו היו השיער הקצוץ והעובדה שלבש בגדים של בנים, אותי נהגה אמא להלביש בבגדים של אחיותינו הגדולות, כשכבר היו קטנים עליהן, הוא גם היה שזוף בהרבה.

עודד הזדקף, לקח את הילד הבוכה בידיו והלך לדרכו. כמה שניות אחריו עשיתי כמוהו, ובלי לומר מילה הסתובבתי ונכנסתי הביתה, נועל את דלת חדרי מאחורי.רוני רץ אחרי וביקש ממני לפתוח את הדלת, גם דניאל שצפה במתרחש ניסה לשכנע אותי. כנגד ההצקות שלהם נשכבתי במיטה, התכסיתי על מעל ראשי בשמיכה ובכיתי חרש. למה אני לא מסוגל ליהנות אף פעם עד הסוף, למה מישהו תמיד חייב להפריע? למה הייתי טיפש מספיק בשביל לתת לו לגעת בי באמצע הרחוב?

 אחרי כשעה של הרגעות נכנעתי והסכמתי לפתוח את הדלת בפני רוני ששב לדפוק עליה, כמעט מתחנן. הוא ניסה לדברי אלי אבל לא הקשבתי לו, אלא הפניתי אליו את גבי ונשכבתי שוב במיטה, פני לקיר. הוא נצמד אלי מאחור וביקש סליחה. אחרי ששתקנו קצת יחד נעניתי לו, הסתובבתי אליו ונתתי לו לנשק בעדנה את פני

"אתה כועס עלי?" שאל

הנחתי את ידי על לחיו הבוערת מהתרגשות והבטתי בעיניו, אני חושב שהוא הבין, כי בשלב ההוא כבר ידע אותי מעט, והכיר בכך שאני לא דברן דגול.

"הכנתי לך הפתעה, רוצה לראות?"

הנהנתי והוא משך אותי מהמיטה, שלף עבורי מהארון חולצה, מכנסיים וסוודר, זוג גרביים. עמדתי בנחת כשהלביש אותי במו ידיו כמו אמא המלבישה את ילדה הקטן. הלכתי אחוז בידו אל הג'יפ הגדול ויחד נסענו לטייל בכרמל הפורח, הבוצי מהגשם שטפטף שליו בעוז רק ימים אחדים לפני כן.

הוא הוציא משקית גדולה שמיכת פוך בלויה ופרש אותה תחת אורן גדול על מצא מחטים לח וריחני.

"בוא תשב איתי נרקיס." הוא התיישב על השמיכה וקרא לי, הנחתי את גופי עליו והשענתי את ראשי על כתפו, לא ידעתי מה אני רוצה עוד שיקרה, אבל היה לי נעים ולכן השתדלתי לא לחשוב שלא לצורך.

רונן עטף אותי בידיו הגדולות, השריריות, ונשכב יחד איתי על השמיכה. הרפיתי את גופי, מתמסר אליו ואל הרגע המיוחד שהוא ברוב טובו העניק רק לי. בשקט ידיי זחלו מתחת לחולצה שלו, אל גופו החם,  הבטתי בפניו לבקש אישור, עיניו העצומות בסיפוק וחיוכו הרחב נתנו לי אות להמשיך במעשיי. הוא מתח את ידיו כשביקשתי למשוך ממנו את החולצה ומיד אחר כך הפך אותי לשכב על גבי כשגופו מעלי.

תמיד מיד אחר כך הייתי מרגיש אשם, כאילו בזיתי את כבודי בכך שחשפתי יותר ממה שהיה עלי לחשוף. רוני עטף אותי בגופו, מבקש להגן עלי מהקור, אבל אני חמקתי מבין ידיו, לבשתי את בגדי ונעמדתי מעליו, מחכה שיבין כבר, יתלבש גם הוא ויחזיר אותי הביתה.

"אל תברח לי שוב נרקיס, תחזור אלי."                                                                                  

"כבר אמרתי לך, אל תקרא לי נרקיס."

הוא נשם עמוק "ניק, בוא בבקשה אלי, בוא, לא סיימתי"

"אבל אני רוצה הביתה." אמרתי תקיף

"רק עוד משהו קטן ונלך, אני חייב להראות לך משהו."אחרי שהתלבש התיישב ישיבה מזרחית על השמיכה והוציא מהתיק דבר מה ארוז בעטיפה צבעונית 

"זה בשבילך." הוא הגיש לי את המתנה שלי.

פתחתי את המתנה בזהירות, מתוך הרגל, שלא לקרוע את העטיפה,  "נתן אלתרמן/ שירים שמכבר", ספר שמנמן, כחול ולאורכו פסים אפורים, "תודה" הפטרתי ביובש והתכוונתי לקום בשנית

"חכה!" רוני הביט בעיניי ושלח אתידו "תן לי רגע את הספר"

הדממה הזאת היא שלך."