אני יודעת, אני מדריכת פנימייה, אסור לי לומר את זה, כשחניכים אומרים את זה אני סותמת להם את הפה, אבל לא הייתי בבית 28 יום, לא ראיתי את אמא שלי 35 יום, אני רוצה הביתה לאמא שלי. אני רוצה לאמא! אני רוצה אוכל אמיתי ולא לדחוף משהו כי חייב, אני רוצה מקלחת מרווחת, אני רוצה את הטלפון החדש שלי שמחזיק יותר מ 10 שקות שיחה בלי שתגמר הסוללה, אני רוצה לישון כמו בנאדם יותר מ 5 וחצי שעות כל לילה בחדר שלי ולא בסלון בשביל המזגן, אני רוצה מחשב בלי הגנה שלא נותנת לי להיכנס לבלוגים שאני אוהבת (באמא השאינטרנט חינוכי הזה הומופוב!), אני רוצה את המחברת עם הסיפורים שלי אני רוצה לאמא שלי.

סורי שאני רק בוכה אבל בא לי לאמא שלי ואני חיילת ומותר לי אחרי 3 שבועות לרצות הביתה ולהתלונן.

כל חדרתי שמתגעגע הביתה חולם לראות שוב

רוצה להריח בשנית

רואה אחרי זמן ארוך ויודע שהוא כבר בבית:

רק שתמיד אתה מבין שהיתבדית, רואים את המפגע הזה מעכו, או שעה לפני שאתה נוחת מאירופה