אני מתעורר לקולות הסקס המוכרים של רז, אבל במבט מסביב מבין שהוא לא איתי, לא הוא ולא אני גורמים לו להשמיע את הקולות האלה.

הוא עם יעקוב בסלון או בחדר של אלי, אני מנסה להחליט ביני לבין עצמי אם זה טוב שהוא נהנה מכל עסק הזה או שלא. חשבתי על זה כבר אלף פעמים, למרות שזה בכלל לא משנה, אם אני לא רוצה לראות את זה עדיף לי לעזוב.

אלי נכנס ומכניס דיסק למערכת, מפעיל בווליום גבוהה ונשכב לצידי. אחרי כמה דקות של שתיקה הוא לא מתאפק ואומר שהחבר שלי תפש לא את המיטה

"כן, שמעתי"

רזי מכין לכולנו לחם מטוגן, חותך סלט, שר לעצמו איזה שיר. פעם זה לא היה ככה, הוא היה נבוך, לא מסוגל להסתכל לי בעינייים כשהדוד שלו פה, אבל עכשיו אין לו שום בעיה, הם לא שוכבים במיטה שלנו והוא נוגע ומחבק אותי כאילו הכל כרגיל, בשבילו ככה זה צריך להיות, ככה זה שלם.

כשאנחנו מתיישבים לאכול זה לא נראה מוזר במיוחד, סתם משפחה שאוכלת יחד ארוחת בוקר, רז שופך מלא סירופ מייפל בכל מקום, מספר סיפורי צבא שכולנו היינו בהם וצוחק מעצמו, מלקק אצבעות דביקות כמו הנער המקסים שהוא גדל להיות, אנחנו עושים את עצמינו מקשיבים אבל זה לא באמת מעניין, אנחנו המבוגרים עסוקים בלשמר את המטח בנינו מתחת לרדאר שלו, לא שהוא מפספס את זה, הסוד שלי לא מחמיץ כלום, אבל לא צריך להעלות את זה על פני השטח, אסור לנו להכביד עליו בבעיות האגו הזקנות שלנו. כבר למדנו להתנהל ככה, אנחנו בקושי מדברים בנינו, רק מילות נימוס החרכיות, ומה שלא רק דרך רז. מה שלא כך ולא כך לא מלולי, אבל ברור לכל הנוכחים, היד הענקית של יעקוב מונחת כל הזמן על רז, על העורף או על הירך, מלטפת את ראשו. ככה הוא מסמן בעלות, אני בטח לא מסוגל להתנהג ככה, אני בן חסות של יעקוב ורז שלי בהשאלה עד שיוחלט אחרת. לפחות רזי מראה לי כל הזמן שאני רצוי, שזה שדוד שלו משלם שכר דירה לא אומר שהבית שאני גר בו לא שלי, שהאוכל שאני אוכל לא שלי (למרות שאני משלם עליו), שכל הרהיטים בבית לא שלי, שרז עצמו לא שייך לי. הוא מחייך אלי כל הזמן, נוגע בי נגיעות אקראיות מדי פעם, צוחק אלי, שואל לדעתי. אני כל כך אוהב אותו.

באירועים משפחתיים זה נחמד, יעקוב לא יכול להפגין שייכות ואגו, רז לא יכול להדבק יותר מדי לדוד שלו אבל מחזיק לי את היד, לוחש לי באוזן, יושב לידי ומחכך את רגלו ברגלי מתחת לשולחן, הוא מתחייס אלי כאילו אני הבעל שלו. יעקוב יכול להניח יד מדי פעם, לזרוק מילה שרק שלושתינו נבין, אבל דווקא בין הקרובים שלו דווקא ידי על העליונה, אני יודע שזה מצב זמני, אבל מרוצה בכל זאת.

רזי לא סותם את הפה לשנייה, מגולל את מסע הכומתה, את הקושי ואת הדברים הטובים, למרות שכל משפט מתחיל ונגמר ב"נורא" הוא לא מפסיק לצחוק על עצמו, על החברים שלו ואל המפקדים שלו, מרוצה שהוא סיים את החרא הזה של הטירונות ובקרוב יהיה "לוחם על אמת" שמגן באמת על אנשים שחיים כאן ועל המדינה, מי היה מאמין שהילד האנוכי הזה ידבר ככה יום אחד, הילד שהסתובב בגיל 14 בגן האצמעות לחפש זיון, שלא היה אף אחד בעולם הזה שהוא אהב באמת חוץ מהדוד הפדופיל שלו, שסרב לומר שוהא מתגעגע ואוהב את ההורים המתים שלו, שהאחיות שלו חסרות לו, שלא הסתדר עם בני גילו מאז שהוא נולד, הילד שחי לבד מגיל 15 ודאג לעצמו (למרות שהיה נדמה לו שדוד שלו דואג לו), הילד האגואיסט  שמתחפר בי בלילה ודורש שאשמור עליו מבטיח לי שיגן עלי עד מוות, לא משנה לו שאני אומר שהחיים שלו חשובים יותר, הוא אומר שזה התור שלו עכשיו לעמוד בגבול ואנחנו לא יכולים להתווכח.

אני אוהב דווקא שהוא לא שם לב שאנחנו לא מקשיבים לו, אם זרים הוא כל כך קשוב, הוא קולט הכל, הוא חד וקולע, הוא מצחיק, עונה לצפיות הקהל בצורה מושלמת, אבל ביני, בין יעקוב ובין אלי הוא בבית, ושום דבר לא מעניין אותו חוץ ממנו, זה הסוד במיטבו, הוא צריך את שנינו בשביל זה ואני צריך להפנים שהחלאה הזה הוא חלק מהמשפחה שלי עכשיו ואם מה שאני רוצה זה האושר של רז ולא האגו שלי ככה בדיוק זה צריך להראות.