מעולם לא חיבבתי ערבי, ובכל זאת אני שמאלנית, תאמינו או לא, אפילו גאה בזה, אבל מבינה שקצת איבדנו את דרכינו. אנחנו רוצים שלום ומאמינים במדינת ישראל דמוקרטית אבל הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא ששכחנו שהדמוקרטיה תפקידה להיות צורה ודרך להגן על העם היהודי, היהודים במדינת ישראל.

אני חברה כבר כמה שנים בתנועת הנוער העובד והלומד ולפני מספר שבועות סיימתי טירונות במסלול של בנות גרעינים. רובן- חולצות כחולות כמונו, חלוציות-מגשימות-ציוניות או משהו. כולנו מגייסים למסלול נח"ל בצה"ל ומטיפים לשרות משמעותי, אך כשבאה שעת השין בנות הגרעין היקרות המיועדות להיות מורות חיילות, נציגות הצבא בפני העם, הן מתקפלות ובוכות או מוחות, תלוי. כשיורים ב-M16 המחורבן הן בוכות, אני לא אהיה מוכנה להרוג. וכשנשבעים בתנ"ך הן מוחות, סמל לדיכוי, אנו תנועות אנטי דתיות.

מה אגיד ומה אומר? אולי השמאל שכח מהי ציונות, זו הנלחמת באויבה בחרב, הכובשת לעיתים את אדמותיו ומקימה עליהם קיבוצים צודקים, זאת הדואגת לילדיה וחייליה ראשית כל. לא אדבר בשם מחנה השמאל אלא ממנו, חיי פלוני-אלמוני מתל אביב או שדרות חשובים לי יותר מחיי פלוני או אלמוני בעזה או מהגדה המערבית. כנראה שלעולם לא ארה יותר ברובה או אעמוד בפני הדילמה בשעת אמת, אבל לפעמים עדיפה האצבע על ההדק מאשר הדיבורים וחיבוטי הנפש של כל מינייי שמאלנים צדקניים.

ולגבי התנ"ך, הבנות סרבו להישבע "מה לי ולזה?" מה הקשר של עם ישראל, או של השמאל בפרט, של התנועות שקוראות לעצמן ציוניות, לתנ"ך? לסממן הבולט ביותר של היהדות? כלום. אנחנו נאורים וזה הכל הבל הבלים, בולם קידום העם והעולם.

והינה לנו התשובה למה רק ימנים-שורפי-מסגדים ומחללי כנסיות (בהכללה גסה ואפילו מגעילה) נחשבים היום ציונים. הם לא שחכו מאיפה נולדה הציונות. הציונות היא בת הזקונים הרעננה והבועטת של היהדות הבלה, בת חוקית לכל מי ששאל את עצמו. ככל שנמרוד ביהדות כך נרחק מקונצנזוס ויקטן המנדט. כי הציונות נולדה למטרה אחת ויחידה ואל לה לחפש אחרת, כל תפקידה הוא להגן על היהדות מפני כל מי שירצה לפגוע בה. לא על פיסת אדמה, על ציון, אנחנו נלחמים, אלא על היהודים החיים בה המכונים ישראלים.

היהדות אינה דווקא דת אלא לעיתים רק סיפור ודרך, היהדות היא לאום שבנשק נוכל להגן עליה, על אדמתה ועל ילדיה.

ולכל החיילים שלנו, לחברים שלי הטירונים שמחכים בתל ערד, שומרים בחברון או בקו מצריים , למילואימניק שלי שבבקשה שלא יקפיצו, לצנחן היקר שנמצא בעזה, לכל לוחם שמחזיק עכשיו נשק ומפחד עד מוות שיקראו לו להיכנס לשטח, לאנשים בעוטף עזה ועוד הרבה יותר רחוק, מי ייתן והשקט שיבוא אחרי הסערה ישמור עלינו ויישאר איתנו לעוד זמן מה ושכולנו נסיים את זה בריאים ושלמים.  

אוהבת המון, אלה.

ומי אלה עם לא בני הגרעין המכוערים שלי, שמרו על עצמכם.

כבר כמה זמן אני מרגישה שהיהדות החילונית ויתרה על עצמה מול החרדות. לא היה לה הכוח והעוז לעמוד על שלה, לא היה בנו העוז או אפילו החשק לומר "היהדות שייכת לנו לא פחות משהיא שייכת לכם!" בחרנו להמשיך הלאה בחיינו, בקדמה ובהשכלה והדת שלנו נתפשה בעניינו כדבר מיושן ומעכב התפתחות, כי כפי שהשאירה את החרדים בשנות השלושים של המאה העשרים כך היא מסוגלת לעשות גם לנו. היא עלולה להפוך אותנו לקנאים שונאי אדם, לאומניים ושוחרי מלחמה שמכים, מנדים ומכפישים כל מה שזר להם, ומסתגרים בגטאות משל עצמם, כמו היהדות ערב האמנציפציה, כמו מאה שערים.

לא הבנו שדווקא עלינו, אוהבי המסורת ולא ההולכים שבי אחרי "האלוהים", לשמור על היהדות. אבל אנחנו צעדנו קדימה מבלי להביט לאחור, שלא נהפוך חלילה לנציבי מלח כמותם, וכך נתנו לתרבות שלנו ליפול קורבן בידיי הקנאים והקיצונים.

יהודים יקרים, בני ישראל החיים בארץ ישראל, הגיע הזמן להתעורר מהתרדמת התרבותית ולקחת חזרה את מה ששייך לנו בזכות ונגזל מידינו מבלי שנתנו על כך את הדעת.

גם לנו יש זכיות על מסורת ישראל, יש בידינו הכוח ועלינו החובה לשבור בפטיש חמש קילו את החומות שמפרידות בנינו ובין הדת שלנו, המסורת שלנו, הסיפורים שלנו וההיסטוריה שלנו. אם הדבר לא יקרה בקרוב אנו עלולים למצוא את עצמנו תוהים מה אנחנו עושים כאן, מה לנו ולארץ המוארת באורם של מתאני חבלה וקסמים מתפוצצים, למי נתנו את הטובים בבנינו, את הנער טהור החלומות ולשם מה? לשם מה קיפחה משפחתי את חייה על אדמת אירופה? מדוע בחרה זוהרה אלפסיה את עתיקות ג' באשקלון על פני רבת במרוקו? למה עזבו יהודיי ברית המועצות לשעבר, חוקרים ורופאים, את ארץ מולדתם ועברו לחיות פה בדוחק? בעבור איזו תועלת נדדו מאות בני אדם מחבש במדבריות אפריקה ברעב ובצל הסכנה, כשאויב ואורב וליסטים וחיות רעות בדרך וכל מני פורענויות שהתרגשו ובאו לעולם ולקחו איתם ילדים ואמהות? מה התועלת של האדמה היבשה והחרוכה מאש המלחמות על פני אותם המקומות? מדוע לא קנדה למשל? מה רע בבוסטון?

מי שאין לו שורשים נגזר עליו להיות עלה נידף ברוח, תלוש, ומפני שהשורשים שלנו נטועים באדמת ארץ התנ"ך עלינו להגן על הזכות שלנו עליו, ויותר מזה, יש לנו זכות מלאה גם על הגמרא והמשנה, וכמו שליקטו להם אותם קנאים את הטוב בעיניהם (למרות שלא יודו שליקטו, אך הם לוקים כנראה בשכחה), גם לנו הזכות ללקט את הטוב בעניינו, את המקרב והמקדם, ללמוד וללמד סיפורים על אהבת וכיבוד האדם באשר הוא (דרכי שלום: בראשית רבה, פרשה מ"ח, "ח) חשיבותה של העבודה (תלמוד בבלי, כתובות סא) דמוקרטיה (תנורו של עכנאי תלמוד בבלי, בבא מציעא נט, ב( זכותו של האדם לבחור את דרכיו בעצמו )בריאת האדם בצלם: בראשית א', כו'/ עץ הדעת ג' ו'-ז) יש לנו היכולת ללמוד ממנו על התפתחות הספרות) שירת למך, בראשית, ד',  23  - 24( וההכרה האנושית ברומנטיקה) שיר השירים( יש שם סיפורים המתארים את האדמה הזאת לפני עשרות אלפי שנים (שיטותיו של אליהו הנביא, מלכים א' יז). למה נגזר עלינו לוותר על כל זה?

ובכן הכוח בידינו, על היהודים החילונים שוחרי עמם להתנער מהחשש ומהאדישות ולדרוש את מה שללא עוררין שייך לנו, את שורשי הסיבה לקיומנו וימצאנו יחד במדינה שלנו.

עלינו לעצב את היהדות בדמותנו אנו: חילונים אוהבי אדם שלא שוכחים את מסורת אבותיהם ושואבים ממנה השראה לחיים מוסריים וצודקים, מעזים לערבב את החול בקודש ואת הרוח בארציות. בשביל שנוכל להיות אומה אחת אנחנו חייבים לשמר את הסיפורים שעשו אותנו לעם אחד, על מאות תפוצותיו וקהילותיו, כדי שנוכל לחיות פה יחד בשלום ובאהבה, בשביל שנרצה להגן זה על זה בעיתות מלחמה וכדי נוכל להלחם יחד בחולות הרעות שפיתח העם שלנו במהלך גלגוליו הרבים, השונים והמשונים. כדי שנוכל לחיות חיים מלאים אנחנו צריכים גם חיי רוח שלא נוכל למצוא רק בשירה החדשה.

עורו יהודים יקרים, קומו מהר לפני שלא תבינו איך הלכתם לישון בירושלים 2012 ופקחתם עיניים בקרקוב 1890, או בניו יורק, מביטים לכיוון מזרח ותוהים איך פעם הייתם שייכים לאיזה עם סגולה בארץ מובטחת.

*חשוב לי לומר שאני לא יוצאת מול הקהילה החרדית, מי שבוחר לחיות את חיו בצורה הזו שיבושם לו ולי אין שום זכות להטיף לו איך לחיות את חיו. אני יוצאת מול הקהילה שלי שאליה אני משתייכת וחשוב לי מה יעלה בגורלה.

אוסיף גם שאני בהחלט לא חושבת שכל מי שמשתייך למגזר החרדי הוא שונא אדם, אך אלה הפנים שהקהילה מציגה לראווה מכל פינה, ברור לי שיש חרדים רבים שהם טובי לב ונאמנים למסורת ישראל, לאהוב ולכבד.

מזל טוב, אחרי חמש שנים ארוכות ומפרכות חזר גלעד שליט מהשבי בעזה אל ביתו במצפה הילה, כל הכבוד לממשלת ישראל שהצליחה להשיב אותו, כל הכבוד לביבי נתניהו שזכה לראות את הכוכב מספר אחד במדינת ישאל לפני כולם, אבל רק אחרי שהתראיין לתקשורת המצרית שתפרסם בכל העולם.

הוא בטח לא מאמין, איזה סלב נהייה ממנו, הוא נכנס לשבי אנונימי לחלוטין ועכשיו בכל פינה יש שלטים שנושאים עליהם את דמותו, אתמול בערב הרימו לכבודו אלפי החברים הרשומים בצבא על שמו כוס שמפנייה, אנשים שלחו אסמסים כדי להחזיר אותו, כולם מכירים את שמו, הוא לא יוכל עוד ללכת ברחוב בלי שירדפו אחריו צלמים, סביב הבית שלו מתגודדים עשרות עשרות אנשים, ואנחנו כולנו אוהבים אותו, איך אפשר לא לאהוב את הילד של כולנו?!

מטה המאבק של גלעד שליט עבר מזמן כל גבול, המניפולציה הרגשית מגיעה לגבהים חדשים ונמאס לי לראות את זה מסביב, אני לא אומרת שהיא הייתה מיותרת, שלא היה בה טעם, ואני כמובן מבינה את ההורים שלו שיעשו הכל בכדי להשיב אותו, זה מובן מאליו, אבל יועצת התקשורת שלו, הקול שלו שמפמפם בפרסומות, הכתב שלו בכל פינה שמבקש "הצילו", הפנים שלו ליד תמונות שלחברים שלי בפייסבוק, צבא החברים של גלעד, זה שקוראים לו "ילד". סלחו לי אבל גלעד שליט לא הלך למלחמה בתור ילד, אלא בתור חייל, חייל צבא ההגנה לישראל, ואין בזה שחטפו אותו בכדי לשנות את העובדה הפשוטה הזאת. כל אלה כאחד מעלים את חמתי להשחית. השיח הציבורי שנשלט כבר חמש שנים על ידי משפחת שליט לא יתכן יותר והוא לא רלוונטי ולא מקובל.

אבל כאלה אנחנו, עם ישראל שדואג לילדיו, כי כולנו אחים וערבים זה לזה. לא נזכור לטווח ארוך שכזה חייל שמת, אין מה להילחם עליו יותר, ואנחנו טובים במלחמות הרי, אחרי אלפיים שנות גלות ועוד לפני כן במלחמה על הארץ מימי יהושע בן נון, זה בדמינו, וסביב זה בנינו את הפולקלור שלנו, עם שחי על החרב.

וזכותנו גם לשמוח, אחרי שהיינו עצובים וישבנו מתוחים סביב מרקעי הטלוויזיה, אחרי שאמרנו שנחזיר אותו בכל מחיר וגם רבנו על המשפט הזה כמו שרבים על למי כדאי להצביע בכוכב נולד, יש לנו הזכות המלאה להרים כוסית, בזכותנו הוא פה, ישגיד תודה ולא יתלונן שמציקים לו, שרוצים ללחץ לו יד ברחוב, שהוא לא יכול ללכת עדיין לישון אלא עליו לחלק חתימות, זה חלק מזה.

בקרוב, אחרי שהאוטובוס האחרון יעזוב ממצפה הילה וכולם יתפזרו הוא יוכל ללכת סוף סוף לשבת עם הוריו לשבת על כוס קפה ועוגה שהוא אוהב, לישון קצת ולקום מחר בבוקר אל עשרים דקות התהילה שיישארו לו, חמש שנים זה בהחלט די והותר, תקדימי שמישהו נשאר לנו בתודעה כל כך הרבה. אחריו נוכל להירגע, או לחילופין להתעסק בעניינו הפרטיים עד השבוי הבא, המלחמה הקרבה אלינו לטובה או העונה הבאה של האח הגדול.