אני מתעורר לקולות הסקס המוכרים של רז, אבל במבט מסביב מבין שהוא לא איתי, לא הוא ולא אני גורמים לו להשמיע את הקולות האלה.

הוא עם יעקוב בסלון או בחדר של אלי, אני מנסה להחליט ביני לבין עצמי אם זה טוב שהוא נהנה מכל עסק הזה או שלא. חשבתי על זה כבר אלף פעמים, למרות שזה בכלל לא משנה, אם אני לא רוצה לראות את זה עדיף לי לעזוב.

אלי נכנס ומכניס דיסק למערכת, מפעיל בווליום גבוהה ונשכב לצידי. אחרי כמה דקות של שתיקה הוא לא מתאפק ואומר שהחבר שלי תפש לא את המיטה

"כן, שמעתי"

רזי מכין לכולנו לחם מטוגן, חותך סלט, שר לעצמו איזה שיר. פעם זה לא היה ככה, הוא היה נבוך, לא מסוגל להסתכל לי בעינייים כשהדוד שלו פה, אבל עכשיו אין לו שום בעיה, הם לא שוכבים במיטה שלנו והוא נוגע ומחבק אותי כאילו הכל כרגיל, בשבילו ככה זה צריך להיות, ככה זה שלם.

כשאנחנו מתיישבים לאכול זה לא נראה מוזר במיוחד, סתם משפחה שאוכלת יחד ארוחת בוקר, רז שופך מלא סירופ מייפל בכל מקום, מספר סיפורי צבא שכולנו היינו בהם וצוחק מעצמו, מלקק אצבעות דביקות כמו הנער המקסים שהוא גדל להיות, אנחנו עושים את עצמינו מקשיבים אבל זה לא באמת מעניין, אנחנו המבוגרים עסוקים בלשמר את המטח בנינו מתחת לרדאר שלו, לא שהוא מפספס את זה, הסוד שלי לא מחמיץ כלום, אבל לא צריך להעלות את זה על פני השטח, אסור לנו להכביד עליו בבעיות האגו הזקנות שלנו. כבר למדנו להתנהל ככה, אנחנו בקושי מדברים בנינו, רק מילות נימוס החרכיות, ומה שלא רק דרך רז. מה שלא כך ולא כך לא מלולי, אבל ברור לכל הנוכחים, היד הענקית של יעקוב מונחת כל הזמן על רז, על העורף או על הירך, מלטפת את ראשו. ככה הוא מסמן בעלות, אני בטח לא מסוגל להתנהג ככה, אני בן חסות של יעקוב ורז שלי בהשאלה עד שיוחלט אחרת. לפחות רזי מראה לי כל הזמן שאני רצוי, שזה שדוד שלו משלם שכר דירה לא אומר שהבית שאני גר בו לא שלי, שהאוכל שאני אוכל לא שלי (למרות שאני משלם עליו), שכל הרהיטים בבית לא שלי, שרז עצמו לא שייך לי. הוא מחייך אלי כל הזמן, נוגע בי נגיעות אקראיות מדי פעם, צוחק אלי, שואל לדעתי. אני כל כך אוהב אותו.

באירועים משפחתיים זה נחמד, יעקוב לא יכול להפגין שייכות ואגו, רז לא יכול להדבק יותר מדי לדוד שלו אבל מחזיק לי את היד, לוחש לי באוזן, יושב לידי ומחכך את רגלו ברגלי מתחת לשולחן, הוא מתחייס אלי כאילו אני הבעל שלו. יעקוב יכול להניח יד מדי פעם, לזרוק מילה שרק שלושתינו נבין, אבל דווקא בין הקרובים שלו דווקא ידי על העליונה, אני יודע שזה מצב זמני, אבל מרוצה בכל זאת.

רזי לא סותם את הפה לשנייה, מגולל את מסע הכומתה, את הקושי ואת הדברים הטובים, למרות שכל משפט מתחיל ונגמר ב"נורא" הוא לא מפסיק לצחוק על עצמו, על החברים שלו ואל המפקדים שלו, מרוצה שהוא סיים את החרא הזה של הטירונות ובקרוב יהיה "לוחם על אמת" שמגן באמת על אנשים שחיים כאן ועל המדינה, מי היה מאמין שהילד האנוכי הזה ידבר ככה יום אחד, הילד שהסתובב בגיל 14 בגן האצמעות לחפש זיון, שלא היה אף אחד בעולם הזה שהוא אהב באמת חוץ מהדוד הפדופיל שלו, שסרב לומר שוהא מתגעגע ואוהב את ההורים המתים שלו, שהאחיות שלו חסרות לו, שלא הסתדר עם בני גילו מאז שהוא נולד, הילד שחי לבד מגיל 15 ודאג לעצמו (למרות שהיה נדמה לו שדוד שלו דואג לו), הילד האגואיסט  שמתחפר בי בלילה ודורש שאשמור עליו מבטיח לי שיגן עלי עד מוות, לא משנה לו שאני אומר שהחיים שלו חשובים יותר, הוא אומר שזה התור שלו עכשיו לעמוד בגבול ואנחנו לא יכולים להתווכח.

אני אוהב דווקא שהוא לא שם לב שאנחנו לא מקשיבים לו, אם זרים הוא כל כך קשוב, הוא קולט הכל, הוא חד וקולע, הוא מצחיק, עונה לצפיות הקהל בצורה מושלמת, אבל ביני, בין יעקוב ובין אלי הוא בבית, ושום דבר לא מעניין אותו חוץ ממנו, זה הסוד במיטבו, הוא צריך את שנינו בשביל זה ואני צריך להפנים שהחלאה הזה הוא חלק מהמשפחה שלי עכשיו ואם מה שאני רוצה זה האושר של רז ולא האגו שלי ככה בדיוק זה צריך להראות.

בפעם הראשונה בחיי אני מעז להתייצב מול יעקוב, שלא היה מוכן לבטל ישיבה מחורבנת כדי להגיע לטקס חלוקת הכומתות של רז באנדרטת הנח"ל, כי זה רחוק ולא כזה חשוב והוא כבר היה בבקו"ם ובהשבעה ועוד יש טקס סיום טירונות, ואני אהיה שם, אז למה הוא צריך להטריח את עצמו?

"כי הילד שלך הופך לגבר, צובר ביטחון ושלא לדבר על חברים, כי זה מרכז החיים וסוף-סוף קצת טוב לו והוא שייך, למה אתה מתעצל לקחת חלק בחיים שלו, להראות לו שאתה גאה בו, הוא יהיה עצוב אם לא תבוא, הוא צריך אותך שם שתראה לו אתה אוהב אותו, גם ככה הוא מפחד לאבד  אותך."

"הוא בחר לאבד אותי."

"עזבת אותו לפני שאני באתי."

אחרי שסיימתי עוד שיחה מיותרת עם הדוד הנבלה הרגשתי שאני חייב לתת לו משהו שלי, שידע שאני כן מעריך את ציון הדרך הזה שלו, שאני גאה בו, התחשק לי לשלוף לו את הכומתה מהכותפת ולשים את שלי, לתת לו תג יחידה שעבר קברת דרך, אבל לא היה לי כלום בשביל הנחלאוי הקטן שלי, הסתובבתי כל הערב בקניון, קניתי עוד סיכת נח"ל ועוד תג יחידה וכבר חשבתי מה אפשר לכתוב עליו מאחורה. זה לא הניח את דעתי.  

רגע לפני שיצאנו שמענו ברדיו על התחממות בגזרה, היה חשש לעוצר יציאות כללי. הבאנו המון תחתונים, גופיות וגרביים, מדי ב' שלי, כלי רחצה, שק חטיפים, את כל קופסאות האוכל שאמא שלחה שלנו, נהיה לו תיאבון בריא מאז שהפסיק להיות שבוז והתחיל להיות בנאדם. אלי זרק עלי את כומתה שלי ואמר לי לתת לו את סיכת החי"ר שלי.

ליתר ביטחון קנינו חומוס במחנה 80 וחנינו ליד האנדרטה שהייתה הומת אדם, חיפשתי את רזי בין כל האנשים והחיילים שהיו שם. הוא חיבק אותי חזק, נישק אותי בלחי וצחק, ואז ראה שהדוד הזבל שלו לא שם, הסתובב וברח.

שוב לא מצאנו אותו בין כל האנשים, לא משנה איפה חיפשתי הוא לא היה שם. ידעתי שהוא יחזור לטקס, אבל הייתה עוד שעה עד אז והייתי חייב לפייס אותו.

זה לא משנה שאני יותר טוב מהדוד שלו, הוא תמיד עדיף על פניי, אני לא כועס בדרך כלל, מההתחלה ידעתי שזה יהיה ככה, ואני מקבל אותו כמו שהוא, וכמו פרייר תמיד מוכן לקחת את האשמה עלי, כי אם הוא יכעס על הדוד שלו זה יהיה הרבה יותר גרוע.

מצאתי אותו בחורשת האורנים וכמו לפני הרבה זמן הוא קיבל אותי באגרוף לחזה, רק שהפעם האגרוף היה מדויק וכואב. לכמה שניות לא הצלחתי לנשום מהלם ועוצמת המכה, ובמקום לדאוג לי הוא קילל התעצבן "מה אתה מגזים?!" הצלחתי לסדר את הנשימה בשאיפה עמוקה מספיק ורק רציתי להרביץ לו, הוא לא יעז לעשות לי כלום, כשהוא לא פועל מתוך אינסטינקט הוא לא יעמוד מולי כמו שהוא לא יעמוד מול דוד שלו. רציתי להוריד לו סטירה שתעיף לו את הראש לקיבינימט, רציתי לצעוק שזה הדוד הפדופיל שלו שלא בא, אבל אני כאן כמו שאני תמיד.

"יעקוב לא בא בגלל שיש לו ישיבה שהוא לא יכול לדחות על מיליון דולר"

לא, בטח שאני לא אספר שהתחננתי ואמרתי לו שאם הוא יגיע אני מוכן לא לבוא, אבל הילד הזה אטום כמו איטונג.

"ביקשתי ממנו לבוא, אבל הוא אמר שהוא לא יכול והוא יפצה אותך."

את זה דווקא המצאתי.

סוד הסתכל עלי קצת, ניסה להבין האם אני דובר אמת וכנראה הבין שלא

"הוא פשוט כבר לא אוהב אותי, זה לא קשור אליך, לא הכל סובב סביבך"

לא ילד, הכל סובב סביבך

"רזי שלי," הרגעתי את עצמי והעזתי לשלוח יד, הוא לא צריך עוד גבר בריון שינהל את רגשותיו "אני באמת מצטער שהוא לא בא, דיברתי איתו והוא אמר שאין לו שום אפשרות, אני יודע שהוא ניסה."

"אורן..." הוא השפיל מבט ושם יד על המותן שלי "הוא לא בא כי נמאס לו לראות כמה שאני אוהב אותך, הוא חושב שעכשיו אתה יותר חשוב ממנו, וזה כל כך לא נכון," אני משמיט את ידי מהלחי שלו "לא יודע מה אני אעשה אם הוא לא יהיה בכלל."

הרגשתי מובס, בטח שרז יכול בלעדי, הוא היה סוד לפני ויהיה סוד גם אחרי. למה אין לו טקט, למה הוא חושב אני צריך ויכול לדעת הכל?

הוא התקרב אלי ונצמד, הנחתי ראש על הכתף שלו

"בלעדיך הייתי סתם פישר, מעשן גראס כל היום, מזדיין עם הומואים זקנים ונשואים, רודף אחרי יעקוב שיאהב אותי, לא הייתה לי בגרות, לא הייתי מתגייס, לא הייתי לוחם, בטח יעקוב היה משכנע אותי להוציא פטור. הייתי מת עוד שנתיים מאיידס. אורן, בלעדייך הייתי כל כך עלוב, אבל בלעדיו..." הוא נושם עמוק לריאות, מלטף לי את הראש ומנשק את הצואר. למה מישהו רע כמוהו יותר טוב ממני? הייתי נותן את החיים שלי בשבילו, הקדשתי את החיים שלי אליו! אבל במרוץ הזה יעקוב תמיד מנצח ואני תמיד מפסיד.

"אני יודע שהוא גורם לי לעשות דברים רעים, שהוא עושה לי פחות לאהוב את עצמי, שאם הוא לא היה מזיין אותי בגיל 13 בטח הייתי היום יותר נורמאלי, אבל הוא הדוד שלי, הוא אבא ואמא שלי! ואני כל כך אוהב אותו. הוא היה איתי כשכל החיים שלי התפרקו, וחיבר הכל מחדש. הוא לא בא עכשיו כי הוא מקנא ואני צריך לעמוד במבחן ולהוכיח לו שאני עוד אוהב אותו."

לא יכול לשמוע על היעקוב הזה עוד מילה

"אבל אני בחיים לא עוזב אותך!" הוא תופש אותי בלחיים, הידיים הקטנות והחזקות מועכות לי את הפרצוף,  "אתה תישאר איתי עד הסוף ואני אשאר איתך עד הסוף. אני נשבע!"

הוא מסיים את הנאום ומחכה לתשובה, אבל אין לי כוח, למרות מה שהוא חושב עלי אני רק בנאדם.

"אורן," הוא עוזב אותי "בבקשה תאמר משהו, בבקשה תאהב אותי."

"אם יש משהו שאני תמיד זה אוהב אותך."

הוא מסתכל עלי שוב, מנסה להבין אם אני דובר אמת, הוא כבר כל כך מכיר אותי.

הוא תופש את ידי ושם אותן על פניו, ככה הוא אוהב, ואז, עם הידיים שלו על הידיים שלי על הפנים היפות שלו הוא מתקרב לנשיקה מרגיעה ומפייסת, כל עמוד השדרה שלי הופך לג'לי, אני לא יכול לכעוס עליו ככה וסולח לו עם נשיקות ובלי מילים.

הוא מוריד בזהירות את ידיו מהראש שלי, מקווה שלא אעזוב ואתן לו ליפול

"אתה סולח לי?" הסוד כמעט מתחנן

"אני אלמד לסלוח, אני אתרגל."

"תודה גבר שלי." עוד נשיקה על השפתיים ואנחנו רצים לטקס, בדרך אוספים את אלי שמחבק את רז כאילו הכל בסדר וכלום לא קרה, ורז שלי צוחק ומלטף את פניו

טקס צבאי סטנדרטי, בלי תס-תסכ"ים וכל השטויות האלה, חבורה של ילדים מחוקים ממאמץ ומעייפות, מתרגשים, איזה צבא נפלא יש לנו, שלוקח ילדים שבורים ומתקן אותם.

הרבה זמן אחרי הטקס עוד ישבנו וחיכינו להכרזה- עוצר או לא עוצר. רזי אכל המון, אלי קילף במומחיות של אמן פונפונים ירוקים מהכומתה החדשה של הילד שלנו. הסתכלתי עליו הרבה, הוא היה שבור, כולו שפשפת אחת גדולה, עיניים נעצמות מעצמן, הוא היה קצת עצוב עדיין, אבל בסדר. המ"כ שלו התיישב לצידינו וטפח על כתפו

"תכיר, אלה שותפים שלי לדירה" הילד מחייך אלי "זה אורן וזה אלי." הוא מציג אותנו, את המשפחה הקטנה שהפכנו להיות

"יש לכם אחלה גבר!" גם הסמל מחייך, אני שם לב שהכומתה שלו ישנה ומחכה "מהטירון הכי מושתן בצה"ל נהיית לוחם לתפארת." הוא שוב טופח על הכתף של רז ומשאיר את ידו שם הפעם "לא היה מפקד גאה ממני."

רז השזוף מרכין ראש ומחייך בבושה, הוא לא יודע לענות ופניו מאדימות עוד יותר. הסמל צוחק ואלי יחד איתו, גם אני מצטרף אליהם, ורז האחרון לפרוץ בצחוק מתגלגל, חסר שליטה שחודר לי את הלב ומחרמן אותי בטירוף. מי היה מאמין?

הסמל פותח את הכותפת השמאלית ומוציא את הכומתה מסיכת הביטחון החבויה בכפתור.

אלי עוצר את המחווה המקסימה "גם לאחי יש משהו לתת לך"

הוצאתי את הסיכה מהכיס, היא מוזהבת לגמרי, בזמנו דנה שמה אותה בקולה ושפשפה בסקוטש כדי שתראה יפה, זה היה כשרק התחלנו לצאת.

אולי עדיף שלא הייתי מביא אותה, הכומתה של המפקד שווה הרבה יותר, אבל החיוך של סוד מתרחב כפליים. הסמל לקח אותה ממני ושם אותה על הכומתה הישנה במקום הסיכה שלו. הוא פותח את הכופת של רז ונדמה לי שיש בזה משהו אינטימי מעט, מחבר את סיכת הביטחון בכפתור וסוגר את הכותפת שוב.

אני זוכר שהתרגשתי בטירוף, כמעט בכיתי מאושר, רק אלי רואה את זה ושולח לי חיוך מהצד השני של השולחן.