ניב הרגיש שהוא התנתק קצת מן הכלל, מכל חבריו. מתישהו בחודשים האחרונים, הוא חש שהוא פשוט... פשוט הפך לאיש אחר. בעבר הוא היה יותר קופצני, יותר נלהב עם הרבה יותר מרץ. בחודשים האחורנים הוא כל הזמן היה מותש, חסר רצון לקום ולעשות דברים. הוא גם נראה יותר מוזנח. היו לו שקיות מתחת לעיניים, והיו ילדים בבית הספר שהיו בטוחים שהוא שתוי או מסומם מרוב שהיה חיוור. המון דברים עברו עלי מתחילת השנה, חשב לעצמו בעודו יושב מהורהר בחדרו על המיטה המבולגנת. מותו של דניאל, אמיר והסמים, ההתמוטטות של אמא, וקרן... מה קרן קשורה עכשיו? מה אני צריך אותה בכלל... היא והרון הזה. אמו של ניב השתחררה שלשום מבית החולים, יומיים אחרי מותו של דניאל. כעת היא בבית, כאילו לא קרה כלום, ממשיכה לשתות כתמול שלשום, חוזרת מאוחר בלילה, ומתעלמת מבנה היחיד. אבל ניב אהב אותה, היא השתנתה בגלל טראומה, לא בגלל שרצתה בכך. אומנם לפעמים כעס עליה, אבל הוא דאג לה, כמו שאב אמור לדאוג לבתו, ולא ההפך.

מה הטראומה ששינתה אותי? אני השתנתי לפני הרצח, ולפני רכישת הסמים של חברו הכי טוב, ואחרי ההתמוטטות, בזמן ש... זה לא נחשב. שוב הקרן הזאת. "אוחחח!" קם ניב מהמיטה והפיל כמה ספרים מהמדף. מה אני צריך אותה?!! היא בכלל לא טראומה או מה שזה לא יהיה, אז למה היא משפיעה לי על החיים?! זהו, פיניטו, נגמר. היא לא חלק מחיי האהבה שלי או מה שזה לא יהיה. נשבר לי מלהיות כזה קיטשי שמחכה לאהובתו המפגרת שתבין שהיא עושה משהו שגוי, לא נכון. והיא בכלל לא רוצה אותי, היא רוצה את הרון הזה או את אמיר או... היא משחקת פה משחק מלוכלך. מה שבטוח, עליי היא ויתרה. יוצאת עם כולם, חוץ ממני, ממי שהיה לצידה ברגעים היותר קשים. משוגעת.

במגושמות ועם סיבה לא מובנת, ניב הרים את הטלפון והתקשר ללינוי. "הלו?" ענה קולה הרך של לינוי. "לין... לינוי?" ניב התיישב בחזרה על המיטה. "ניב?!" לינוי היתה מופתעת, "קרה משהו?" ניב נשכב לאחור, "כלום, כלום... רוצה שנצא החוצה קצת? אני צריך לשאוף אוויר, ואני רוצה שתשאפי אוויר איתי," גיחך לעצמו. "ברור! ברור.. אני אשים עלי משהו ואבוא," חייכה לינוי, "בטוח שלא קרה כלום?" ניב הסתכל על התקרה והרהר, "זאת אחת הבעיות, שכלום לא קורה." לינוי נאנחה, "זה לא ממש נכון, הרבה דברים עברו עלינו בזמן האחרון ו..." - "כלום לא קורה עכשיו, וזה לא משנה מה קרה בזמן האחרון, כי לכל דבר שהתחיל לקרות יש גם סוף, אז פשוט... פשוט בואי, טוב?" ניב התרגז. "טוב, טוב, אני אבוא.. נפגש בגינה ליד הבית שלך?" שאלה לינוי, מעט מופתעת מכל הצעקות. "כן... ביי," הוא ניתק.

ניב קם מהמיטה ויצא מהחדר. הוא התהלך בכבדות במזדרון עד שהגיע למטבח. מפני שזה היה ערב, אימו, כצפוי, יצאה לשתות. הוא היה לבד בבית. הוא פתח את המקרר ולקח לעצמו סודה. מרוב מגושות הוא שפך אותה על הבגדים ועל הרצפה. הוא נאנח והביא את הסמרטוט. לאחר שניקה הלך להחליף בגדים ויצא מהבית. ישר כשיוצאים מביתו אפשר לראות את הגינת שעשועים הנטושה לרוב. היה בה איזשהו קסם שרק ניב יכל לראות. היא לא היתה פורחת יותר מדי, והמתקנים נראו כמוזנחים, אבל זה היה כמו המקום היחידי והשקט של ניב. לינוי ישבה שם, מתחת עץ תפוחים גדול, יושבת על האדמה ונשענת על העץ. היא שיחקה עם עלה מתפורר וזימזמה איזה שיר. הוא חייך והתקדם אליה במהירות. "זמרת מלידה," צחק כשהתיישב לידה. היא גיחכה, "כן, הא? ממש..." היא העבירה את ידה על שיערה וצחקה, "בוא נשאף אוויר, מוכן? שלוש, שתיים, אחת-" שניהם לקחו אוויר ונשפו החוצה.  "היו לנו זמנים כאלה, שפשוט ישבנו ודיברנו," אמר לה מחויך, "לא כל החיים זו טלנובלה ספרדית צפויה, שגבר ואישה לא יכולים להיות ידידים." לינוי נשענה על כתפו, "נכון, בשנה שעברה... אבל אז התנשקנו ו... זה די נגמר." ניב הנהן. "כולם שונאים אותי." השפילה לינוי את עינייה, "מריה, אלון, אולי גם אמיר... כולם חושבים שאני צבועה מגעילה כי אני רוצה שיהיה לי טוב." ניב ליטף את שיערה וחשב איך לענות לה. "גם אני חושב לפעמים שדברים לא מצליחים לי, שהכל הולך הפוך... לפעמים אני... סתם פרנואיד, את מבינה?" הוא השעין את ראשו אחורה, על העץ. "אני לא פרנואידית," תיקנה אותו, "אפילו תשאל את מריה היא תגיד לך שהיא לא מסמפטת אותי, ואת אלון שיגיד לך שהוא חושב שאני מגעילה וצבועה."

היה נדמה לו ששמע אותה בוכה, אך כשהסתכל עליה, היא הייתה באותו מצב מתחילת המפגש. "אני סתם חופרת לך... סליחה..." היא קמה והושיטה לו יד, "בוא, נלך מפה... המקום הזה עושה לי צמרמורת." ניב חשב שזה מקום מושלם ושזה מאוד מוזר שזה מה שהיא חושבת. "לאן נלך?" שאל, מנסה לחשוב על מקומות אפשריים באזור. "נלך," אמרה בקלילות, "לא בטוחה לאן, פשוט נלך." הוא נעזר בידה וקם. היא חזרה להיות כמו קודם... לפני הורדת הגשר אני מניח. היו לנו כמה רגעים ביחד כשהיה לה גשר, אבל אז היא הורידה אותו ו... טוב זה מעט מוזר, כי זה בסך הכל גשר שירד אחרי שנתיים של דחייה מצד גברים... הגשר היה עד כדי כך נורא? "אז..." פלט ניב בעודם הולכים במורד הרחוב, "את כבר לא רוצה את אלון?" לינוי בעטה באבן ואמרה בעיניים שפולות, "לא."