חופשיה בתוך שתיקה

קודם כול רציתי להגיד תודה שאתם קוראים את זה. זה הסיפור הראשון מתוך רבים שאני מעזה לפרסם-אז תהיו נחמדים. תיהנו,תגיבו ותיהנו-אמרתי את זה כבר? אופס ...

אני בת חמש עשרה וחצי. מה עוד אפשר לצפות ממני לעשות? נכון שאני בקטע חזק של מפורסמים הם רק בניי אדם וזה ממש טיפשי לדעתי אם מעריצות מחכות ימים ולילות מול הבית שלהם , אבל עדיין כשאני רואה את אחד הכוכבים הראשיים מהסרט הכי אהוב עליי אני לא אגיד שלום?

זה היה יום שלישי בערב- סליחה בלילה. לפני שבועיים אמא שלי טסה לנסיעת עסקים נוספת בזמן שדודה שלי שמרה עליי ועל אחי הקטן. כעבור יומיים היא התקשרה אלינו ואמרה לנו שאנחנו עוברים ללוס אנג'לס. איזה כיף לי. לעבור מאנגליה המסודרת, הגשומה ומדינתי היחידה ללוס אנג'לס שטופת השמש ומלאת בנות מאליבו. ברור שלי לא הייתה מילה בעניין כמו תמיד ואבי שבנה לעצמו כבר משפחה בפריז לא ממש התערב בפרטים. כן. גרושים כמעט כמו חצי ממשפחות העולם. תוך שבוע הייתי צריכה לארוז,ולהיפרד מחברותיי המועטות.

                                                                 ***

                                                                                          בשעה אחת בלילה נפרדנו אני ואחי הצעיר ג'ון מדודתנו שלחייה היו לחות מדמעות שכל הזמן הציפו את פניה מחדש. “תתקשרו אליי ברגע שתנחתו" היא אמרה בקול חנוק, “אין בעיה. פשוט קחי נשימות עמוקות" אמרתי לה בחיוך ונישקתי אותה בלחי. ג'ון נתן לה חיבוק מהיר והסמיק. היא נישקה אותנו וחיבקה אותנו ואפילו בכתה אותנו עד שלבסוף הינו צריכים ללכת ונפרדנו במנוף יד קטן כשהיא צילמה אותנו.

נראה כאילו שעות אנחנו נסחפים ברחבי הטרמינלים מעבירים מסמכים ומוציאים, שאלות נכנסו ותשובות יצאו בלי שאפילו שמתי לב. כל הזמן הזה הכרחתי את ג'ון להחזיק לי את היד אפילו כמה שהוא שנא את זה. לקחו לנו את המזוודות ואני נותרתי רק עם תרמיל קטן על הצד שהכיל את המסמכים וקצת כסף.עלינו על המטוס ולהפתעתי גיליתי שהעבודה של אימא שילמה כרטיסים למחלקה הראשונה. הכיסאות היו מאוד מרווחים ונוחים ויכולתי לשמוע מוסיקה ולראות טלוויזיה. הדיילות טיילו בין השורות עם קינוחים כמו תותים בשוקולד וקרם ברולה, ולמבוגרים הגישו כוסות מרטיני ושמפניה. אחריי כמה שעות של תנומה וקריאת מגזינים ישנים קמתי כדי ללכת לשירותים. במסדרון אחריי השירותים ניצב ווילון עבה בצבע לבן, הסטתי אותו וראיתי שהוא מפריד בין המחלקה הראשונה למחלקת תיירים. בהיתי במקומות הישיבה הצפופים. תיקים נדחסו מעל ומתחת לנוסעים, כוסות שתייה פלסטיק ריקות היו מתחת לכמה מושבים ואנשים שעיניהם היו עצומות זעו באי נוחות הניסיון למצוא תנוחה ראויה. בשורה השלישית משמאל ישבו שלושה אנשים. אישה בהריון ליד המעבר, ככל הנראה בעלה לידה שדיבר אל התינוקת בלחש וליד החלון ישב נער עם כובע כחול עם כתובת של קבוצת בייסבול שאני לא הכרתי, הוא הרכיב אוזניות ונשען על החלון. לא יודעת מה גרם להחלטה הזאת אבל הלכתי אל האישה שנראתה כאלו עוד שנייה היא הולכת לצעוק מרוב אי הנוחות, ואני לגמרי מסכימה איתה. מי יכול לשבת במושבים הצמודים האלה כשאת בהריון?

"סליחה גברתי" שאלתי בקול נמוך, לא רוצה להפריע לאנשים הישנים מסביב.היא הרימה את מבטה אליי וסביב עיניה היו סימנים של חוסר שינה. “כן יקירתי?” היא שאלה במבטא בריטי כבד, אני איכשהו יצאתי כמעט בלי מבטא- כנראה מכל התוכניות האמריקאיות שראיתי בבית. “איכפת לך להתחלף איתי במקום?” שאלתי, “למה? מה הבעיה עם המקום שלך?” היא שאלה בהזדהות ונאנחה. “פשוט....אני לא אוהבת את השתיה שמגישים במחלקה שלי" אמרתי בחיוך, האישה הסתכלה עליי מבולבלת. “לא אני סתם צוחקת" הסברתי, “ראיתי כמה לא נוח לך כאן אז חשבתי שאולי תרצי לשבת במקום שלי במחלקה הראשונה?” שאלתי וחיוכי התרחב כשהאישה הבינה על מה דיברתי. “לא.. אני לא יכולה... באמת....” היא ניסתה להישמע מנומסת אבל ראיתי כמה היא משתוקקת לקפוץ במעגלים באוויר מרוב אושר. “לא אני מתעקשת. באמת" עזרתי לה לקום וליווית אותה למקום שהיה עד לפני רגע שלי. כל הדרך למושב היא מלמלה תודה בשקט. בעלה סחב את התיקים ושם אותם בתא מעל המושב תוך כדי שהוא אומר תודה רבה ואז לחץ את כף ידי. שלפתי את התיק שלי מליד המושב והענקתי לה את הכרטיס שלי. אמרתי לאח שלי שאני הולכת לשבת מאחורי הווילון הלבן, אבל לא נראה שממש איכפת לו. העיקר שיש לו מה לעשות ואוכל לנשנש והוא מסודר לכל החיים. ביקשתי מהדיילת להשגיח עליו והיא הסכימה בלי שאלות להפתעתי. הלכתי להתיישב במקום של האישה והגבר לא חזר כדי לדרוש את מקומו לצידי. אולי הוא הצליח למצוא מקום פנוי במחלקה הראשונה. הנחתי את התיק במושב הריק ביני לבין הנער והנחתי את הראש על המשענת, נשמתי עמוק וניסיתי לנקות את כל המחשבות מהראש שלי. התחלתי להרגיש כמה הכיסא הזה פחות נוח, אבל לא היה לי איכפת. אורות התחילו להתעמעם סביבי בעוד מחשיך בחוץ. אנשים שמרו על השקט כשכולם התחילו לשקוע בשינה, ואני ניסיתי לעשות את אותו הדבר. אבל הרגשתי אי נוחות מסויימת בלי קשר לכיסא. בהתחלה חשבתי שזה מתרגשות ואחר כך חשבתי שאולי זה מהטיסה. פקחתי את עיני באנחה והעפתי מבט לעבר הנער. הוא נעץ בי מבטים. זה מה שהפריע לי כל כך.

"מה?” שאלתי, מותשת. “כלום, זה פשוט היה מאוד נחמד מצידך"הוא אמר ומשהו בקולו נשמע מוכר להחריד. “תגיד אני מכירה אותך?” שאלתי וניסיתי לראות מתחת לכובע שלו אבל הוא הסיט את הראש, “לא, לא נראה לי" הוא אמר בקול טיפה יותר גבוה. “אז לאן אתה טס?” שאלתי כדי להמשיך את השיחה. “ללוס אנג'לס" הוא ענה ואני גילגלתי את העיניים למשמע התשובה. “לא. התכוונתי אתה טס הביתה, לחופשה, ביקור?”, “אה... כן אני, אפשר לומר חוזר למקורות" הוא אמר בחיוך. “ לאן את טסה" הוא שאל בחזרה, “לגיהנום" עניתי ונאנחתי. “למה?” הוא שאל בטיפה יותר עניין. “אימא שלי נסעה לעוד נסיעת עסקים ובשיחת טלפון אחת היא זורקת אותי ואחי יחד איתה למשרד" עניתי בתסכול. היה שקט, לשנינו לא היה מה לומר. הרגשתי כאב חד עולה במעלה הגוף שלי. הכאב שהדחקתי במשך המון זמן. ממתי שאבי נטש והשאיר אותנו בצללי עברו, ומהיום שאימא שלי לא הייתה בפעם הראשונה שנכנסתי לדיכאון פנימי. “אתה יודע מה?” אמרתי בעניין אחריי שהצלחתי לדחוק את הכאב ולנשום שוב. “מה?” הוא שאל, “אני הולכת לדבר עכשיו עם זר מוחלט על החיים שלי מה דעתך?” שאלתי, “אני חושב שאין לי בעיה עם זה" הוא ענה. אז אין לי מושג כמה שעות ישבתי ודיברתי על כל הדברים החיוביים שבחיים שלי מדחיקה את כל הרעים. שומרת את זה לפעם הבאה ש...

נשימה עמוקה. התעוררתי בשנייה, פתאום מתנשפת וזיעה קרה מציפה את המצח שלי. “היי" מישהו לחש לי באוזן. הוא הסיט לי את השיער מהפנים. התיישבתי והרגשתי איך הסומק עולה על פניי. “כמה זמן ישנתי?” שאלתי מנסה להעביר את המבוכה. “בערך שעה" הוא אמר וחגר לי את החגורה, כשנסוגתי טיפה אחורה הוא אמר "תירגעי, פשוט אמרו שעוד מעט נוחתים". “מתי נרדמתי?” שאלתי, “כשהלכתי לשירותים לחמש דקות מצאתי אותך כבר ישנה. החלטתי לא להעיר אותך" הוא אמר.

" תראי...”הוא נאנח והוציא טוש כחול מכיס המכנסיים שלו, “תתקשרי אליי כשתהיי צריכה לדבר. בסדר?” והוא רשם לי את המספרים על פנים הזרוע. הפשלתי את השרוול בחזרה כך שהם הסתירו את המספר ולקחתי ממנו את העט והתחלתי לרשום לו את מספר הפלאפון שלי, “כשתרצה שעוד משהי פסיכית תנחת עליך, אתה גם יכול להתקשר" אמרתי וחייכתי אליו חיוך קטן. הוא החזיר את העט לכיס והתחלתי להרגיש שאנו מתקרבים אל אדמה מוצקה.

הטייס הכריז על נחיתתנו בהצלחה וכל הנוסעים מחאו כפיים, התכופפתי כדי להרים את התיק והלכתי להביא את ג'ון, הוא התחיל להכניס כמה שיותר ממתקים לתוך הכיסים כשמצאתי אותו. “אני אקנה לך כשנצא מפה, בסדר?” אמרתי לו, “בסדר. אבל את מבטיחה.” הוא אמר והושיט לי את היד שלו כשהתחלנו ללכת בין האנשים הרבים שירדו מהמטוס. מצאנו את המזוודות מהר מאוד, הודות לסרט הכחול הגדול שקשרנו להן, אבל את הגיטרה שלי הכי בלטה מכל המזוודות. היא הייתה בתוך תיק מקושט בסלוגנים, תמונות של להקות וסתם ציורים, הרמתי אותה וייצבתי על הגב.התקדמנו לעבר הדלתות הגדולות שהובילו לכניסה הראשית. בשנייה שעברנו בין דלתות הזכוכית מצלמות הימהמו אותי בפלאשים. הסתכלתי מסביב בעצבנות וראיתי שכול הצלמים עוקבים אחריי נער בעל כובע בייסבול ומשקפיי שמש. הרגשתי כאילו כל האוויר בורח מהריאות שלי. התגובה שלי הייתה כעס, למה כעס? בגלל שהוא לא טרח להזכיר במשך הטיסה הארוכה הזאת שהוא אחד מהשחקנים המפורסמים בעולם, וגם אחד האהובים עליי. הרגשתי כאילו תפסתי אותו מתנשק עם החברה הכי טובה שלי. הוא הסתובב וסביבו עמדו שוטרי נמל התעופה. הוא לכד את מבטי לרגע והבין מה חשבתי. הוא מיהר לעברי וכל הצלמים עקבו אחריו, צועקים אליו שייסתובב לפה או לשם. “תראי, אני התכוונתי לספר לך"הוא אמר ותחינה הייתה בעינייים שלו, “כן, אני בטוחה שזה עמד לך ממש על קצה הלשון"סיננתי לעברו. הצלמים לא הפסיקו לצלם, מתלהבים מהסצינה למרות שהיה ברור שהם לא שומעים מילה מהמתרחש. “אני חייבת ללכת" אמרתי, הידקתי את ידו של אחי סביב זרועי והסתובבתי ללכת. “אני אתקשר אליך!” הוא צעק, ואת זה הצלמים שמעו. הם התחילו לירות לעברו כמו, “זאת החברה שלך?”, “מי היא בשבילך?" ואתם רואים לאן הכיוון שלהם המשיך. במחצית הדרך ליציאה כנראה חלק מהצלמים קלטו שהוא לא הולך לנדב להם עוד מידע אז הם התחילו לרדוף אחריי ואחריי אחי.החשתי את צעדיי ונמלטתי אל היציאה. חיפשתי בין קהל האנשים את אמי עד שמצאתי אותה מחכה ליד מונית. התעלמתי מהשאלות של העיתונאים ודחפתי את הדברים לתוך תא המטען. “מי כל האנשים האלה?” שאלה אמא שלי כשנכנסנו כולנו אל תוך המונית והתחלנו לנסוע, “סתם חשבו שאני מישהי אחרת" אמרתי והבטתי דרך החלון. ידעתי שהיא לא מאמינה לחצי מילה שאמרתי אבל החליטה להניח לי לנפשי, למזלה. היא התחילה לדבר עם ג'ון על הבית הגדול שהולך להיות לנו אבל אני כבר הפלגתי הרחק הרחק.

בהתחלה חשבתי על השיחה בינינו והרגשתי כזאת טיפשה על כך שלא זיהיתי אותו. פתאום הבנתי שהוא אפילו לא אמר לי את שמו ואני לא אמרתי לו את שמי. הוא היה אחד מהשחקנים הראשיים בסרט שובר קופות- אנדרו לונסון, והוא היה רק בן שש עשרה. עכשיו ידעתי מה הוא עושה כאן. מצלם את הסרט הבא שלו עם שחקנית יפהפיה לצדו שענתה לשם מריה כריסטופאן- כן, צרפתייה.

כשנסענו בכבישים העמוסים של ל.א. הכעס התחיל לדהות וטיפה התרגשות התחילה לדלוף דרך המגן שלי. הוא נתן לי את המספר שלו, לי. הבחורה הכי ממוצעת בעולם שרק לפי חודשיים הורידו לה גשר. שיש לה את השיער הכי נחות בעולם ,נעליי סניקרס, ושעונה לשם אלכס. נשמתי עמוק ונתתי לחרטה להציף אותי, חרטה על כך שאני נותת לעצמי בכלל לקוות. כי ברור שזה לא כמו בסרטים שאנחנו מתאהבים וחיים באושר ואושר עד עצם היום שלא יבוא. הוא בטח יתחיל לצאת עם איזושהי שחקנית מפורסמת ואני אשאר לאסוף את השברים.

הרמתי את ראשי כי המונית עצרה בפתאומיות. ג'ון ואימא התחילו לצאת מהמונית ואני יצאתי אחריהם. הקפדתי להשאיר את הראש למטה כדי לא לראות את הבית אבל לבסוף נאלצתי לראות לאן אני הולכת.

הבית נמצא כמה רחובות ממרכז העיר, יש לו חצר קדמית ושביל חצץ שמוביל אל דלת מתכת. לקחתי את המזוודות והתחלתי לגרור אותם על החצץ, שהשמיע קול פיצוח לצעדינו. אימא שלי חיבקה אותי מאחורה ולחשה לי "מה דעתך?”, “בינתיים.... זה נראה מעולה אימא" אמרתי, והאמת היא שהייתי כנה. אימא ביקשה מג'ון להשמיע קול תופים אז הוא התחיל לתופף על הקיר והיא סובבה את המפתח. בפנים,לצערי, ניצב בית החלומות שלי. המון חלונות שמאפשרים לאור להיכנס ורהיטים לבנים. המטבח היה מלא מכשירים משוכללים והוא נראה כמו תמונה שקפצה מתוך מגזין לעיצוב פנים. הסלון היה מצוייד ברהיטים שהתאימו באופן מושלם לקיר הלבן. מימין היה חדר העבודה של אימא שאליו לא טרחתי להיכנס. מיהרתי במעלה המדרגות כשג'ון לא הסתכל, רציתי לתפוס את החדר הכי טוב. המדרגות הובילו למסדרון שהייתה בו דלת אחת משמאל, שתיים מימין ובקצה אחת נוספת. בזאת שמשמאל היה חדר די גדול, אבל רק חלון אחד אז וויתרתי. בדלת הראשונה מימין היו שירותים עם מקלחת, אמבטיה ושני כיורים. בדלת השנייה היה חדר שלפי עיצובו הבנתי שכבר נתפס על ידי אימא אז סגרתי אותו בשקט. התקדמתי אל הדלת שבקצה ובפנים היה החדר שרציתי. היו בו שני חלונות משני הצדדים ובמקביל לדלת היה חלון גדול עם ווילון בצבע שמנת. בפנים הייתה מיטה זוגית ושולחן כתיבה די גדול, בצמוד לדלת היה ארון ענקי שממש היה חלק מהקיר. האם יש עוד מה להוסיף? זה.החדר.שלי.

את הערב העברנו באכילת פיצה טעימה שאימא הכינה ובצפיית תוכנית סיטקום.

למזלי לא היו מריבות וג'ון אהב את החדר שלו מאוד, ולשם שינוי נהניתי עם אימא שלי, היה לה זמן.

השעה הייתה שתיים עשרה בלילה כשכל אחד נפרד לדרכו ואני התחלתי לפרוק את המזוודה שלי. קודם התחלתי להציב את הספרים שלי על המדפים השחורים, ואז התחלתי להכניס את הבגדים לתוך הארון.

התיישבתי על המיטה והוצאתי את המחשב הנייד ונכנסתי לאתר הכוכבים שם יש את כל הלכלוך והרכילות על כל בנאדם מפורסם. הקלדתי במנוע החיפוש, “אנדרו לונסון" ובעמוד הראשי הופיעו תמונות שלו מתחתיהן היה רשום באותיות כחולות, 9 בערב- נוחת בל.א. ירדתי עם העכבר עוד טיפה למטה וכמעט התעלפתי. היה שם סרטון שמעליו היה רשום באותיות אדומות גדולות- “אנדרו וחברתו?” לחצתי על פליי וחיכיתי שהסרט ייטען, בינתיים קמתי מהמיטה וניגשתי אל החלון הגדול, הסטתי את הווילון ודרכו נראה לי נוף מדהים, אפשר היה לראות את כל הבניינים הגבוהים זוהרים בשמי הלילה, וחלונות מוארים מחליפים את הכוכבים שלא ניתן היה לראות בעיר.

חזרתי אל המחשב והפעלתי את הווידאו. הצלם שצילם את זה קיבל זווית שלצערי הייתה ממש טובה. ראו את אחי הקטן מביט בבלבול על פני ואותי מדברת אל אנדרו. כשהתחלתי להסתובב שמעו טוב מאוד אותו צועק "אני אתקשר אלייך". מתחת לסרטון היו תגובות מרושעות למדי כמו, “איזה מכוערת" ו- “מה הוא מוצא בה בכלל?!” ועוד מלא דברים שדוחים אותי אפילו לחשוב עליהם. אבל היו כמה תגובות נחמדות מבנות שכתבו.הייתה אחת שממש אהבתי ממדיסון351P- “לי לא איכפת עם מי הוא יוצא",היא כתבה,” לדעתי שפשוט יהיה מאושר".

סגרתי את המחשב והתכוננתי למיטה. ברור שלא הצלחתי להירדם בקלות. אני התהפכתי ,נאנחתי וגנחתי. לבסוף עצמתי את העיניים בשתיים לפנות בוקר.

החלום שלי היה מורכב מכל מיני דברים לא מובנים, הישר מקולנוע למטוס ואז לטלפון שהפך פתאום לסרטון על טלפונים שמטיסים מוניות. התעוררתי לצלצול הטלפון שלי, על הצג הופיע מספר לא מזוהה, לחצתי על הכפתור והצמדתי את הפלאפון לאוזן שלי.

"הלו" שאלתי בקול ישנוני, “את עדיין כועסת עלי?" אנדרו שאל מהקו השני. חשבתי על זה לרגע ואז עניתי, “כן" וניתקתי את הטלפון.ממש לא בא לי להתעסק עם מתחזים שוב.תוך כמה שניות נרדמתי.