פרק
2- נופלת
ירדתי
אל הרחוב והתחלתי ללכת לכיוון בו השמש הייתה חזקה יותר. הרגשתי את הזיעה בגב שלי,
אבל לא הצלחתי משום מה להתחמם. הקור התפשט לכל מקום בגוף שלי. לכל תא, שריר ועצם.
ואז.... צרחתי.
התעוררתי
בחדר האפלולי שלי, והווילונות מנעו מקרני השמש לחדור פנימה. עוד יכולתי לשמוע את
הצרחה בחדר השקט, ניגבתי את הזיעה הקרה ממצחי ויצאתי מהמיטה, אבל שנייה לאחר מכן
כבר צנחתי בחזרה לתוכה. משכתי את המחשב הנייד מקצה המיטה והדלקתי אותו, נכנסתי שוב
כדי לראות את התגובות על הסרטון והיו רק עוד תגובות שנאה ועוד שלוש מאות אלף צופים
בלילה אחד?! מה קורה כאן?! השתקתי את הפאניקה בכך שעוד אנשים ראו את הסרטון
ונכנסתי למנוע החיפוש בלי לשים לב. אחריי כמה דקות הקלדתי פנימה את השם שלי
"אלכס רובינסון" המחשב טען את השם שנייה ואז רשם לי, "אפס תוצאות
נמצאו". אני אף אחד, ואנדרו הוא מישהו. למה סתם לחלום?
אחריי
חצי שעה של בהייה בחלל הריק של החדר החלטתי ללכת לטייל בעיר. לא בא לי להישאר
תקועה כל היום בבית קמתי מהמיטה והכרחתי את עצמי להישאר עומדת, וניגשתי אל הארון.
הוא נראה מסודר באופן מפחיד, נו טוב ניתן לזה יומיים שלושה והוא יתחיל לקבל צורה
של ארון שיותר מתאים לי. הוצאתי מכנסי ג'ינס ישנים וקרועים וחולצת T ישנה עם ציור לוגו של חברת בירה. הלכתי
לשירותים וחנכתי את הפן החדש שאימא שלי קנתה. יכולתי לעמוד ככה שעות, לתת למשב הרוח
החמים הזה לנשוב על פניי, זה היה כמו לרחף. אחריי עשר דקות כיבית את הפן כי אסור לבזבז
חשמל, כי אם הצריכה גדולה היותר אז הייצור גדול יותר, וייצור גדול יותר גורם
לזיהום אוויר. ניגשתי לחדר
שלי וחיפשתי במזוודה, מצאתי. לקחתי את העיפרון השחור וחזרתי בחזרה אל המראה
בשירותים ומרחתי סביב העיניים. צחקתי על עצמי כל הדרך למטבח על איך שהתגנדרתי, אני
שונאת להתלבש יפה כאילו אני צריכה להרשים מישהו. אבל הבנתי שאני רוצה להרשים את
עצמי בסיבוב הראשון שלי בעיר. נכנסתי למטבח ושטפתי לי ענבים ואז שמתי לב לפתק שהיה מודבק למקרר. היה כתוב
בו:
"אלכס, יצאתי עם ג'ון לקנות נעליים חדשות. יש כסף על הדלפק, תקני
לך בגדים חדשים.
אוהבת,אמא"
ניגשתי
לדלפק וראיתי שגם אימא שלי ממש רוצה שאני אצא מהבית. היה שם 150 דולר. למה לקנות
בגדים, בואו נקפוץ על מטוס ונטוס לאיים הקאריביים. לקחתי את הכסף מהדלפק והכנסתי
לכיסים בג'ינס. עליתי מהר לחדר ולקחתי את הפלאפון שלי מהשידה. השעה הייתה שתיים
עשרה, ואיזה יום היום? היום יום שלישי. הלכתי בהליכה מהירה מחוץ לבית והסתכלתי
סביבי, השכונה הייתה נחמדה, אף בית לא דומה לשני. השכונה שלנו הייתה במרחק עשר
דקות נסיעה ממרכז העיר וחצי שעה הליכה. כשעשיתי את החישוב הזה אלוהים החליט להקל
עליי ומעבר לפינה הופיע אוטובוס. רצתי לתחנה שהייתה בקצה הרחוב והאוטבוס חנה לפני.
"אממ...כמה?" שאלתי, הנהג הזעיף את פניו לעברי כאילו שאלתי את המובן
מעליו, והזקן שלו רטט טיפה. הוא הזכיר לי
את סנטה בגירסה עייפה ועצבנית. הוא הושיט את ידו והצביע על שלט קטן "עלות
כרטיס אחד 1.5$". הוצאתי מהכיס את הסכום בבלבול והושטתי לו בטעות שטר של
חמישה דולרים, הוא הושיט לי את העודף בחזרה וקבלה. האוטובוס היה דיי ריק. זוג
גברים בחליפות שדיברו בפלאפונים שלהם ישבו בשורה הראשונה, כמה מושבים אחריהם ישבו
שני ילדים קטנים ובצד השני של המעבר כפי שהבנתי ישבה אמם והביטה עליהם בשלווה.
במושב לפני אחורי ישבו שתי בנות בלבוש יקר ויפה אם אפשר להוסיף ודיברו אחת עם
השנייה בהתרגשות. הלכתי עד קצה האוטבוס והתיישבתי מהצד השני של המעבר מולן.
התיישבתי בכיסא שליד החלון והבטתי החוצה כשהאוטובוס החל לנסוע. הן דיברו על בנים
בכיתה שלהן ואחת מהן, זאתי עם השיער החום אדמדם הראתה הודעה שאחד הבנים, דילן נראה
לי, שלח לה. הבת השנייה עם השיער הבלונדיני והפירסינג באף צחקקה. המשכתי להביט דרך החלון עד ששמתי לב שאנחנו בפקק בדרך למרז העיר,
העיניים שלי החלו להיעצם. איך זה יכול להיות שאני עייפה? ישנתי חצי יום. הפרסומות
שמחוץ לחלון החלו להטשטש מול העיניים שלי, הן לאט לאט נעצמו למרות כמה שנאבקתי
בזה. ואז...חושך.
הראש
שלי הוטח נגד ראש המושב. האוטובוס עצר לחריקה, "נו ילדה! תחנה אחרונה,
קדימה... לרדת" הוא צעק מתחילת האוטובוס. הראש שלי הסתובב ומעדתי החוצה
מהמושב, ירדתי במדרגות האחוריות של האוטובוס בלי לדעת מה אני עושה או לאן אני
הולכת.השעה הייתה כבר ארבע בצהריים. ישנתי במשך ארבע שעות?! התחלתי ללכת במורד
הרחוב, מכוונת את מבטי על הבניין הגבוה ביותר שיכולתי לראות, והתחלתי ללכת
לכיוונו. אחרי חמש רחובות עצרתי כי הבטן שלי מחתה ברעב. עצרתי בדוכן נקניקיות
וקניתי לי אחת ומשקה. בקצה השני של הרחוב היה ספסל, והתחלתי ללכת לעברו. התיישבתי
והבטתי בשמיים הצלולים. התחלתי לאכול וסיימתי את השתייה תוך כמה שניות. כנראה
שהייתי צמאה, מי ידע? הבהייה החולמנית שלי נקטעה כשמשאית שחצתה את הרחוב צפרה בקול
חזק. הכנסתי את הביס האחרון של הנקניקייה לתוך הפה, הסתכלתי שוב על הבניין הכי
גבוה שיכולתי לראות והמשכתי ללכת. בדרך הסתכלתי על חלונות ראווה וחיפשתי בגדים
חדשים לבית הספר אבל עברתי רחוב אחריי רחוב ללא מזל.ואז הגעתי לאזור המרכזי של
העיר, שהיה מלא באנשים. ילדים רצו בין חנויות משחקים ואנשים מבוגרים בחליפות חצו
מהר את הכביש כשהאוזן מולחמת לניידים שלהם. חציתי כיכר אחת וראיתי את אחת החנויות
שישר עושות לי טוב על הלב. חנות מוזיקה. נזכרתי שאני צריכה כמה מיתרים חדשים
לגיטרה ואולי כמה מפרטים. נכנסתי לחנות קניתי שישה מיתרים חדשים ושני מפרטי
"פנדר", יצאתי מהחנות ונכנסתי לחנות בגדים שנראתה דיי חדשה, נכנסתי
פנימה והתחלתי להסתכל בחלקה של המכנסיים הקצרים, כי שמתי לב שאין לי הרבה בגדים
קצרים והחום כאן עולה בכול שנייה. ביקשתי מהמוכרת שנראתה בת 18 בערך שתביא לי שני
מכנסי ג'ינס מיני ושלוש גופיות יפות עם ציורים עליהן. ניגשתי לתאי המדידה והיא
הגיעה מאחוריי "בבקשה", היא נושיטה לי את הבגדים בחיוך. נכנסתי לתא
ומדדתי את הבגדים, הם ישבו עלי די טוב והמחירים היו זולים והייתי די מופתעת מזה.
הבגדים בחנות היו יפים אבל איכשהו היא גרמה לי להרגיש תחושת מחנק, שילמתי על
הבגדים ויצאתי החוצה. אויר.שמש.חיים.
כשיצאתי
החוצה חיכתה לי הפתעה לא קטנה. מבניין משרדי גבוה שעמד בערך בקצה הרחוב היה גדוד
של צלמים ומעריצים שהקיפו-את מי לא מאשר-אנדרו. הלב שלי התחיל לדפוק מהר ולרגע אחד
חשבתי לגשת אליו אבל מיד סגרתי,זרקתי ושרפתי את הרעיון הזה. התחלתי להסתכל מסביב
כדי לראות אם אני אצליח לברוח לפני שהם ישימו לב שאני עומדת שם, אבל אז צלם אחד
נדחף הצידה על ידי מעריצה מטורפת אחת של אנדרו ובשבריר שנייה שהראש שלו היה מופנה
לכיוון שלי הוא זיהה אותי, ואז הוא פצח בריצה לכיוון שלי. תוך שניות הקיף אותי עדר
של צלמים שצעקו אליי שאלות כמו, "את ואנדרו תכננתם להיפגש?", "איך קוראים
לך?" ועוד שאלות שרציתי לתת להם סטירה על זה. לפתע יד תפסה את הזרוע שלי
ומשכה אותי אחורה, הרמתי את היד השנייה שלי כדי להביא למי שזה לא היה אגרוף רציני
שהוא לא יישכח בחיים ואז ראיתי את הפרצוף של אנדרו אבל היד שלי כבר הייתה בדרך
אליו והיא פגעה לו בעוצמה בחזה אבל לא נראה שהוא שם לב אבל היד שלי כאבה.מאוד.
הוא משך אותי לתוך רכב עם חלונות שחורים. נכנסתי פנימה מהר והתיישבתי צמוד לחלון.
אנדרו נכנס מיד אחריי והנהג התחיל לנסוע. הלב שלי עדיין פעם מהלם וניסיתי להסתכל
דרך זגוגית החלון השחור, כמו של לימוזינות. "אממ.... את בסדר?" אנדרו
שאל מהצד השני של המושב. "כן" אמרתי ואז המשכתי בלי לחשוב, "שיקרת
לי."
"לא בדיוק... ואני באמת מצטער אם הרגשת ככה. פשוט לא רציתי שתדברי איתי רק כי
אני מפורסם" הוא אמר,מתנצל.
"תפסיק לדבר כאילו אנחנו באיזה סרט דפוק" צעקתי עליו,"פה מה שאתה
עושה משפיע על אחרים". ואז קלטתי. הוא השפיע עליי ואני כל כך שונאת את זה! מי
הוא בכלל?! הוא לא מכיר אותי. שמעתי את הדלת שבתוכי נטרקת. "קח אותי הביתה
בבקשה" אמרתי בקול צונן.
"לא" הוא אמר, "מה לא?" שאלתי, "לא. את לא יכולה להגיד
לי דברים כאלה ואז לא להסביר לי למה את מתכוונת, אז אני לוקח אותך לארוחת
צהריים" הוא אמר. "ואם אני לא רוצה?" שאלתי, "אני לא יכול
להכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה" הוא אמר עם חיוך. "יופי. אז אני
רוצה ללכת הביתה", אמרתי ומסרתי לנהג את הכתובת והוא התחיל לנהוג לכיוון הבית
שלי.ראיתי את האכזבה מתפשטת על הפרצוף שלו,וישבנו בשקט במשך כמה דקות."את
מנגנת בגיטרה?" הוא שאל וראיתי שהוא מסתכל על השקיות מהקניות המאוד קצרות
שיצא לי לעשות. "כן" אמרתי וחייכתי לזיכרון של הגיטרה האקוסטית שקיבלתי ליום
הולדת לפני שנתיים. אימא שלי הייתה בוושינגטון בתאריך שלי אז היא שלחה לי כסף כדי
לקנות מה שאני רוצה.התחלתי לספור את מספר הנשימות ששמעתי מהצד של אנדרו. שלושים
ושתיים,חמישים ושבע, "הנה כאן הבית שלי" אמרתי לנהג וקטעתי את הספירה
שלי. פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה."אני יכול לראות אותך שוב מתישהו?"
אנדרו אמר מתוך המכונית, "לא נראה לי" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
אחריי שזרקתי את השקיות בחדר פתחתי את החלון בחדר כדי להכניס פנימה קצת אוויר.
נשענתי על אדן החלון וצרחתי החוצה אל השמיים שהתחילו להחשיך.צעקתי הכול,זרקתי כל
דבר שהיה בתוכי,כאב,תקווה,אהבה,זיכרונות. הכול, עד הדמעה האחרונה. ניסיתי להילחם
בזה אבל לא הרגשתי שיש עוד טעם. ירדתי מהר במדרגות ושמתי לב שאימא וג'ון עדיין לא
חזרו מהמסע קניות שלהם. ניגשתי למטבח והתחלתי לפתוח את הארונות וטרקתי כשלא מצאתי
שום דבר, צעדתי לארון האחרון והקטן שהיה בפינה של המטבח התכופפתי וחיטטתי בפנים.
מאחורה, מאחוריי תבניות אפייה שידעתי שאימא שלי בחיים לא תשתמש בהן היום בקבוקי
זכוכית, הוצאתי אותם והנחתי על הדלפק.ג'ין,וודקה, טקילה,וויסקי וברנדי. ידעתי שמה
שאני עושה מסוכן אבל באותו שלב פשוט לא היה לי איכפת. ערבבתי טיפה מכל משקה ביחד
בתוך קנקן עם מיץ פירות כלשהו. לקחתי כוס גדולה ועליתי לחדר אחריי שסיימתי להחזיר
את כל הבקבוקים לתוך הארון במצב שבו הם היו קודם. התיישבתי על הרצפה ומזגתי לתוך
הכוס את המשקה. המשקה צרב לי בגרון, צריבה מוכרת. לאחר מכן הגיעה הכוס השנייה
והשלישית, הרביעית ואז כל הקנקן. הראש שלי כבר הסתובב אבל לא היה לי איכפת, הצלחתי
לרדת איכשהו שוב במטבח ולקחתי את בקבוק הוודקה מהארון. מצאתי את עצמי בחדר שותה
בקבוק שלם של וודקה נקייה. וסוף סוף אחריי כל כך הרבה זמן-הרגשתי חיה כי שחכתי שבפנים
אני מתה.ואז התיישבתי על המיטה ונרדמתי, אחרי שעה צליל של גיטרה חשמלית העירה
אותי. כשפקחתי עיניים שמתי לב שאני עדיין שיכורה ושאני עדיין בחיים ונכנסתי עוד
יותר לאופוריה. המוזיקה של הגיטרה רק התגברה ועקבתי אחריי הכיוון של הקול שלה.
במורד המדרגות ועד דלת הכניסה. פתחתי אותה ובחוץ ראיתי את אנדרו עם גיטרה חשמלית
מחוברת למגבר נייד קטן מנגן כמה אקורדים פשוטים, הוא חייך אליי ואז....התעלפתי.
כשפקחתי את העיניים שלי הרגשתי שאני עולה למטה ולמעלה עוד פעם ועוד פעם וזה עשה לי
חשק להקיא. ואז הבנתי שבעצם אנדרו סוחב אותי במעלה המדרגות לחדר שלי. "עזוב
אותי" מלמלתי לעברו, הוא הסתכל עליי ולא הצלחתי לפענח את העיניים שלו. הוא
השכיב אותי על המיטה ונשען על הקיר הנגדי. קמתי מהמיטה מיד למרות הסחרחורת וכאב
הראש. ניסיתי להסתכל לו בעיניים אבל הוא נעץ עיניים במשהו שהיה מוטל על
הרצפה.בקבוק וודקה ריק. "הנה אתה כוכב גדול! מה אתה הולך לומר לי ששתייה זה
משהו רע" שאלתי עם לגלוג בקול שלי. "זה באמת לא בריא" הוא אמר
והסתכל לעברי, "למה עשית את זה?",הוא שאל. הסתכלתי אל מעבר לחלון וראיתי
שכבר ערב,"לשכוח זה תמיד דבר טוב", עניתי. כשהתקדמתי לעבר החלון וראיתי
מזווית העין שהוא הולך יחד איתי."אני לא הולכת לקפוץ-תירגע", "כן.
ואת גם לא הולכת להשתכר,נכון?" הוא אמר בקול ציני ועמד מטר מאחוריי. "אז
מה את רוצה לשכוח?" הוא שאל, "אני חושבת שאתה צריך ללכת
אנדרו",אמרתי. הוא הסתכל עליי לרגע,כנראה שוקל מה הוא צריך לעשות ואז הוא פנה
לדלת ויצא החוצה. חלצתי את הנעליים ודחפתי את בקבוק הוודקה מתחת למיטה, נכנסתי
מתחת לשמיכה והתכנסתי לתוך עצמי. בהיתי בשמיים השחורים שהצלחתי לראות דרך החלון.
מחוץ לחדר שמעתי כמה פסיעות,הדלת שלי נפתחה ונסגרה שוב. הסתובבתי כדי לראות מי זה
אבל הוא כבר הלך ועל הרצפה היה מונח תיק של גיטרה חשמלית עם סמל של גיטרת
"פנדר" עליה. רטיבות התחילה לרדת על הלחיים שלי ואז נרדמתי. הפעם לא
שחכתי. כשהתעוררתי למחרת בשתיים עשרה עם הנגאובר רציני לקחתי אקמול וירדתי למטה
ושמתי לב שעוד לא ראיתי את אימא שלי או אח שלי. נקודה אדומה זהרה במכשיר של
הטלפון. לחצתי על "השמע". "יש לך הודעה אחת, מאתמול בשמונה וחצי
להשמעה לחץ פליי" אמר קול מתכתי,לחצתי על פליי והקול של אימא שלי בקע
מהמכשיר. "היי מתוקה שלי. אני וג'ון לא נחזור היום בערב, לקחתי את ג'ון לישון
אצל בן של חברים ואני נוסעת למשרד-יש כמה מקרים דחופים. תיהני מהבית לבד ובלי
מסיבות פרועות מדי, אוהבת אותך". ברור אימא תיהני, תעשי מה שבא לך! לי לא
איכפת.
הפעלתי
את הקומקום ונשענתי על הדלפק, הסתכלתי על החדר מתרכזת במרקם של הקיר,לא רוצה לחשוב
על שום דבר.
שום דבר, ראש נקי,צלול,שקט. העברתי את מבטי לדלת של המקרר ועליו הייתה
תלויה פתקית, התקרבתי אל המקרר ועל
הפתקית היה רשום מספר פלאפון
ו...אנדרו."תתקשרי אליי כשאת מוכנה",היה כתוב.על הדקות הבאות ניסיתי לא
לחשוב
הרבה. רק פעולות פשוטות. הוצאת הפלאפון מהכיס,סמס לאנדרו שניפגש בכניסה לבית
שלי וסמס תשובה ממנו שהוא יגיע
תוך שעתיים.איזה כיף!לא!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
