לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I can't get no satisfaction


"חלחלה, קור, רצון להסתתר מתחת לשמיכה, לברוח, לקפוץ מהחלון, למות, ובלבד שלא להיות במחיצתך אפילו רגע, ובשלוש מילים: אני אוהב אותך\ חנוך לוין."

Avatarכינוי:  I can't get no...

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2011    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2011

אז סיימתי תיכון. מה עכשיו?


איכשהו תמיד כשהייתי חושבת על חווית הכתיבה בבלוג, הייתי רואה את עצמי מנסה להוציא מתוך תוכי בכוח את הפאסימיות, הדיכאוניות האפלה הזאת. אותה מתבגרת ששונאת את התיכון, שונאת את ההורים, את החברים, את חוסר המיצוי ואת החיים בכלל. רוב הכתיבה שלי התעסקה בניסיונות כושלים להבין את עצמי, לפעמים ביתר פאסימיות. כל זה על אף שבכלל לא הייתי כזאת, והחיים שלי תמיד איכשהו הסתדרו לי מכל בחינה. רציתי והתיימרתי להיות אדם מורכב, שרוצה להיות מלא תיסכול וזעם על החיים והשגרה הבלתי נסבלת שאפפה את חיי. אבל עכשיו אני חושבת שמצאתי איזושהי אמת קטנה שלי, ולמרות שכולם אומרים שאת האמת מוצאים רק בהודו אחרי הצבא, אני מרגישה שאני כבר פחות או יותר יודעת מיהי אני. האמת הזאת בכלל לא פאסימית ולא דכאונית בכלל, ואפילו קשה לי להאמין ולומר את זה בקול רם (נו טוב, אני רק כותבת את זה) אני אפילו אוהבת את עצמי.


ממש לפני יומיים- שלושה סיימתי תיכון. אירוע די מרגש, אפילו הזלתי דמעה.

בתיכון השתדלתי לעשות את המינימום. כלומר, לא השתדלתי בכוח לעשות את המינימום, אבל זה מה שהכוח והרצון איפשרו לי (מבחינת לימודים כמובן). בכל אופן, אני יוצאת עם תעודת בגרות סבירה פחות או יותר. מאוד אהבתי את הבצפר שלי (מוזר כבר להספיד אותו ולדבר עליו בלשון עבר) ועברתי שם תקופות בעיקר טובות. מבחינה חברתית הרגשתי ממש בעניינים רק מתחילת שמינית. עד אז היו לי כמה חברות קרובות, שאי אפשר לומר שהיינו סגורות בתוך עצמנו, אבל היתה הרגשה שיש מעין הסכמה בינינו לבין השכבה שלחבורה הזאת אי אפשר להתקרב, ונורא רציתי לצאת מזה. אז יצאתי, ואני מרגישה אהובה ורצויה, אפילו שכל העניין המטופש של שכבה כבר מאחוריי ולא ישוב. חברים בנים בקושי יש לי ובקושי היו לי, כי אף פעם לא הצלחתי להבין אותם.

את רוב התיכון העברתי במחשבות וחוויות עם בחור אחד, שמרוב שהתרגלתי להיותו בחיי התאהבתי בו קשות. גם עליו אי אפשר לומר שהוא "גבר גבר", יש בו הרבה מין הנשיות, אבל אני בחרתי לראות בו פשוט בחור מאוד רגיש ופגיע. אני אפילו זוכרת תקופות, שהייתי באה לבצפר רק כדי לראות אותו. הוא כזה לוזר, לא מי יודע מה חתיך, ילד קטן אגואיסט ודי מניאק, אבל הוא כבש אותי. היינו ביחד השנה למשך 4 חודשים ואז נפרדתי ממנו. אהבתי לאהוב, אהבתי שיש חבר. אהבתי שיש לנו את ה"סיפור שאינו נגמר". אהבתי לחשוב שגדלנו יחד והתבגרנו. אהבתי שהוא היה הנשיקה הראשונה שלי (זה קרה בכיתה ט' באיזו כיתה עזובה בערב אחרי החזרות להפקה שהעלנו במגמה. נשיקה רטובה כזו, שהתנהלה בטכניות והיינו כלכך נבוכים). אהבתי את הנסיעות אליו הביתה והשיחות בלילה, אבל אולי לא אהבתי אותו בגלל שהוא זה הוא, בגלל המהות שלו. אז נפרדנו.

ועכשיו אני רוצה את כל זה בחזרה. כלכך קרובה להרים אליו שוב טלפון ולהגיד "אופס. התחרטתי". כלכך נהנית לכתוב עליו כי הוא ממלא אותי בהשראה ותשוקה אדירה, אבל אני אחזור לעיקר.

ועכשיו אני רווקה ומחפשת בכוח ובכל מקום מישהו טוב, בחור חמוד עם סנדלי שורש ועור שזוף, שמאלני, איש שיחה ומישהו שיבין את המוח המשונה שלי. אהה ושגם ישכיח ממני סוף סוף את מר בחור.


תמיד רציתי שיהיה לי ביטחון עצמי. ראיתי את המקובלת של הכיתה בכיתה ו' שהקרינה את הדבר הזה שרציתי כלכך לעצמי. אני חושבת שעד היום לפעמים טון הדיבור שלי דומה לשלה, רציתי את מה שיש לה, את מעיין הביטחון הבלתי נגמר. אומרים שעכשיו זאת תקופה מושלמת בשבילי להתחיל להכיר את עצמי ולבנות את עצמי. אני לבד, סיימתי ללמוד כך שיש לי המון זמן פנוי, אני שניה לפני מכינה קדם צבאית אולי אחת הטובות בארץ- וביטחון עצמי זה אחד הדברים שאני הכי זקוקה להם. הלכתי ללמוד תיאטרון בתיכון כדי לחזק את הביטחון, וזה עזר טיפה, אבל רק מעל פני השטח. מבפנים אני מרגישה צורך לאהוב. מחפשת לאהוב, להתאהב, אהבה, אבל יודעת מצויין שהצורך שלי הוא לאהוב את עצמי ולבטוח בדרכי.

אחחחח אחחח זה קשה!

פתאום קפץ לי לראש משהו שה"אקס" (וואו, כלכך מוזר לקרוא לו ככה) אמר לי באחת משיחות הפרידה האחרונות (כן, היה לו קשה לקבל את הפרידה אז ישבנו כמה פעמים לדבר וללבן עניינים. זה לא ממש עזר כי זה נגמר די ברע, אבל כנראה שככה דברים טובים נגמרים- צריך לעקור אותם מהשורש, וזה כואב). הוא אמר (סתם רציתי להוסיף עוד סוגריים, כי יש לי קטע עם זה) שהוא התחיל ללכת לפסיכולוג, והוא דיבר עם הפסיכולוג עליי והפסיכולוג הפסיכי הזה אמר לו ש"לא היה לה מספיק רע בחיים, אז היא מנסה להביא על עצמה דברים רעים בשביל האקשן"- אם זה יצא מפיו של א.ב. פרופסור מלומד למדעי הנפש אז זה נכון. בולשיט.


עכשיו אני מנסה לחיות את החיים, מנסה למצוא דברים מעניינים למלא בהם את הזמן שנראה כבלתי נגמר עד ליום הראשון של המכינה. בדרך צפויה לי עוד תחנה קצרה בברצלונה למשך שבוע ימים עם חברתי הטובה ביותר, ומשם החיים כבר יתגלגלו..התחלתי למלצר אבל מיד אחרי ההתלמדות השנייה הבנתי שמלצרות זה ממש לא בשביל אנשים מעופפים וחסרי אחריות, כלומר בשבילי.

ביליתי את היום שלי בצפייה בתוכנית האדירה ביותר "מופע שנות ה-70" שהעלו עכשיו לוי.או.די את כל העונות שלה, ואפילו שנורא מתחשק לי להרים את הישבן מעל הספה וללכת להתנדב באיזה בית משוגעים, או לרחוץ פעמיים בשבוע בשעות 4:30 עד 19:00 איזה זקן או לטוס במסגרת תוכנית לחילופי בני נוער מהעולם לאפגניסטן ולעשות שלום עולמי או סתם לעשות סיבוב ריצה ביישוב, אני נמעכת כאן מול המחשב, הפייסבוק המשעמם ונרקבת. 

 

נכתב על ידי I can't get no... , 26/6/2011 19:24  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





3,942
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לI can't get no... אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על I can't get no... ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)