סיפור- תרגיל רוצח

מאת- 00

זה לא היה הרצח הראשון שלי. וכמו אלו לפניו, תכננתי אות עד הפרט האחרון. התכנון, הרי מהנה כמעט יותר מהשלב הסופי. התהלכתי עם המחשבה הזאת, מדגדגת את קצוות מחשבתי חודשים-עונג משולח רסן, אפילו מיני. לא היה קשה להסתיר את העניין מחברי, שכן אינני נוהג לחלוק איתם יותר מדי באופן רגיל.

 כל יום הסתכלתי בה עוברת את מעבר החצייה בין הבתים, כל כך צעירה; רק המחשבה על מה שהיא עוד לא  יודעת עוררה בי תחושת ערגה חמימה. חשבתי כמה יפה תיראה השן שלה, ניב בודד ולבנבן, במבחנה שלי שהייתה אוצרי היקר ביותר. הכול כבר היה מוכן ובמקומו, הסצנה מבוימת באופן מושלם. כמו שאמר פעם מישהו חכם- כל העולם במה ואנחנו שחקנים. רק שפה, כלום לא מתרחש מאחורי הקלעים, פשוט צריך לשחק את התפקיד שניתן לך ולהתבלט באופן שייזכר על ידי הגבירות והאדונים עם משקפות האופרה של מעלה. פשוט ניסיתי ליצור מצב מושלם-רק משתנה אחד, הכול יפה ומסודר,רק אושר פראי וטהור.

 בשעת המעשה עצמו הכול הלך בדיוק כמתוכנן, היא הגיעה למקום שבו רציתי אותה, נכנעה ללחצים שרציתי שיפעלו עליה, ואז הצוואר העדין שלה התפלח לשניים בדיוק באותה התחושה העילאית שאליה ייחלתי, התפללתי. הרגשתי כמו אלוהים בעודי מחזיק את הקיום המפרפר שלה בידי האמונות, כולא את נשמתה כמו שלהבת הנר. העיניים שלה כבו בצורה כה חיננית ומושלמת, חשבתי שאני הולך למות באותו הרגע.

ואז- בעיה. צפצופי ניידות משטרה הלכו וגברו בשקט הטהור הזה, מוסיפים עוד משתנה מקולל למשוואה. הו, לעולם הזה אכן יש דרכים נסתרות למנוע מאדם לגלות את סודותיו, חשבתי. דרך הדלת פרצו שוטרים- אמיצים, חסונים, מוגבלים בנפשם עד שעשוע. הם הסתכלו עליי כמו על-מפלצת, או אולי כמו על מסטיק שנדבק לנעלם, שילוב כלשהו ביניהם. ואז פתאום הבנתי כמה המצב מצחיק. כל כך אירוני, חסר משמעות ומטופש...הנחתי לנהמת צחוק לברוח מבדל שפתיי, משחרר את השליטה במצב ומפקיר אותה לרוח. אני צוחק עד היום.