אגב- אין שום קשר בין השם לסיפור, אני פשוט ממציאת-שמות מזעזעת. השם לקוח מספר שירים של אלכסנדר פן- לאלכסנדר סליחה.

הסיפור הוא סיפור חדש מאוד, אין צורך להבין הכל על ההתחלה, הרוב עדיין נמצא במוח הפסיכופתי שלי. תהנו!

~~~~~~~~~~

הכליאה הגדולה התרחשה בימיו של הקיסר לנטרן. הקיסר, כרבים מאזרחיו, סבר כי הנטייה לחיי עוני ופשע עוברת בתורשה. מכאן, שאם יכלא את כל האחראים אוכלוסיית הקיסרות תשתפר לעין ערוך, כמו גם לחץ הדם שלו. מכיוון שחשש מהביקורת שתופנה אליו אילו יהרוג את כולם, הוא החליט לנקוט בגישה עקיפה- ולכלוא אותם בעולם אחר. הוא קרא אליו את המכשף הבכיר (מה שלא היה זול בכלל, שכן המכשפים הגדולים באמת לא שומרים אמונים לאף אחד) והעביר אליו את כל תכולת בתי הכלא ודרי הרחובות בקיסרות ומילון(כדי שבבוא העת לא ישכחו את השפה), סגר אותו שוב ונהנה מהשקט. כמובן שהוא נמשך רק זמן קצר, ובתוך שנתיים לכל היותר בתי הכלא החלו להתמלא שוב.

*

"היי, סטיו! " צעקה סינגוויני "מה?" צעק אליה בחזרה. הם שיחקו במגרש המשחקים- שדה שומם ועצום, שאליו שלחו את הילדים כדי שלא יטרידו את המבוגרים. מאה שנים עברו מאז הכליאה הגדולה. העולם השני, שאליו שלחו את כל הפושעים היה דומה לראשון יחסית, אבל משהו בו היה שונה- אף אחד לא ידע להגדיר מה, אבל משהו באוויר היה צורם. "אפשר להצטרף לחבורה שלכם?" סטיו הופתע. הם היו חבורה קרובה של שלושה- הוא עצמו, סמט-ילד שתקן וחיוור אבל בעל חוש הומור נפלא, ברגע שמנסים להכיר אותו וסניטה- ילדה שתלטנית ומגעילה (לא נעים,אבל זאת האמת), אבל נחמדה ונאמנה, אם אתה בצד שלה. מעולם אף אחד לא ביקש להצטרף אליהם- בעיקר לא סינגוויני הילדותית אותה הוא מכיר מאז שחלקו ערסל לפני כמה שנים. היא אף פעם לא הסתובבה עם בני גילם, ואהבה לשחק כל הזמן בבובות המכוערות ומוטלות-המום שירשה מאמה, לביים אותן רבות אחת עם השנייה ואז לפייס ביניהן בקולות צייצניים.אבל שלושתם היו חברים-הכי-טובים מאז ומעולם- והוא לא ידע מה תהיה דעתם של השניים האחרים. הוא החליט לקיים מועצה.

מאוחר יותר, כשהירח כבר ניצב בשמיים, שלוש דמויות בגלימות כחולות וצמריריות חצו את מגרש המשחקים. הראשונה בהן החזיקה נר. הם התיישבו במעגל, הסירו את הגלימות שנתפרו משמיכות ישנות, הניחו את הנר במרכז ושתקו. מעגל אור החל להופיע סביבם, העשוי משלוש חוליות- האחת כחלחלה, אחת אדומה ואחת כסופה. "הנושא שמועלה לדיון-" אמרה הדמות, שזוהתה עכשיו כסטיו- "צירוף  סינגוויני לחבורה." "לא" אמרה סניטה בגסות. "היא ממש מוזרה. אתה ראית איך היא מדברת לבובות שלה? זה מטריד." "כן, ואני מפחד ממה שהיא תעשה אם אנחנו נהיה החברים שלה במקומן" אמר סמט. "אבל אתם לא חושבים שצריך לתת לה סיכוי?" שאל סטיו בנימה משכנעת. "כלומר, היא בודדה" "מה, אנחנו השמרטפים שלה? היא תסתדר לבד!" התפרצה סניטה. "אבל הסיבה היחידה שהיא משחקת בבובות האלה היא שאין לה חברים לשחק איתם. אולי נצרף אותה לחבורה שלנו, רק לזמן קצר, ואז אנשים ירצו להיות חברים שלה? כלומר, בלי להצטנע, אנחנו די משפיעים" נאם סטיו בצורה יפה למדי. "יש משהו בזה" אמר סמט בקול מהורהר. "אבל בואו נערוך לה מבחן קבלה. בשביל שהיא תוכל להחליט אם היא רוצה להיות איתנו מספיק או לא" "כן, מבחן קבלה!" התלהבה סניטה. "טוב, אני מניח שאתם צודקים" אמר סטיו. "על איזה מבחן חשבת?"סמט הרהר לרגע. "מה דעתכם על לבלות לילה ביער הרוחות?" (ליער הרוחות היה מאז ומעולם מוניטין מפוקפק של יער שאם נכנסים אליו, לא יוצאים. או לפחות יוצאים, אבל לא באותו מצב נפשי.) "לא. זה אכזרי." "לא, לא נכון!"  אמרה סניטה "זה המבחן המושלם! וזה גם לא כאילו שנשקפת לה סכנה אמיתית- כלומר, באמת שמעתם אי פעם על מישהו שנעלם ביער הרוחות?" "כן, בכל הסיפורים המפחידים! " אמר סטיו "אנחנו רוצים להרוג אותה?" "אוי נו באמת, אל תהיה כל כך ילדותי.זה לא כאילו שהם אמיתיים" "אני לא ילדותי!" צעק סטיו.  "אז-" אמר סמט בקול חד. "הולכים לעשות את זה או לא?" "כן." השיבו שניהם בו-זמנית בקול כועס. המעגל סביבם התפוגג, הם התעטפו שוב בגלימות הצמריריות והחלו ללכת חזרה אל מעון-הילדים. למחרת- הם פגשו שוב את סינגוויני במגרש המשחקים, משחקת בבובות שלה. "היי!" פקד עליה סטיו והיא נעמדה מיד. "מה?" "החלטנו לערוך לך מבחן קבלה." היא נרעדה "מבחן קבלה? מה עושים בו?" "את תצטרכי לבלות לילה ביער הרוחות" לבלות לא הייתה המילה שהייתי משתמשת בה, חשבה סינגוויני באימה "לא..אני לא רוצה..." מלמלה. "את רוצה להיות בחבורה שלנו או לא?" שאלה סניטה, שעמדה מימין לסטיו בעצבנות. "אה...בסדר...אני חושבת" אמרה בחוסר ביטחון. "טוב, אז מתי? " שאל סמט "היום!" פלטה סניטה במהירות "אבל יש היום  טקס שם! אי אפשר לפספס את זה!" אמר סטיו " טוב, אז מחר?" אמר סמט "טוב." הסכימו כולם בקולות מהוססים. הגיע הערב ואיתו התכנסו כל התושבים אל המגרש המרכזי, כדי לחזות בטקס השם. הקדושים הניחו בפני הקוּאן בהליכת יונה חגיגית את הספר- צביר דפים מרוט שמתוכו נבחר השם לתינוק החדש, שהועמד בתוך עריסה מקושטת מול הקואן. הקואן חסם את עיניו בעזרת מטפחת אדומה ובלויה, ודפדף בספר. הוא החליט על דף, והזיז עליו את אצבעו הגרומה במעגלים. פתאום אצבעו נעצרה, הוא הוריד את המטפחת וקרא את המילה. הקהל עצר את נשמתו. "שמו של הילד יהיה מהיום-" הכריז- "כוד!" כולם צעקו בהתרגשות והריעו- ילד חדש בא לעולם!זה היה סימן להתחיל את החגיגות. "תשמעו את הרוח שבאה מאחוריכם" לחש שלח, הנער המבוגר כשישבו מסביב לאש מאוחר יותר בערב-אחרי המשתה והריקודים. "האם אלו בעצם ...צעדים? אולי זאת הרוח, לוחשת באוזניכם- 'אני רעבה... כל כך רעבה...' האם זאת יד,שאתם מרגישים על צווארכם? יד קרה...כל כך קרה..." סינגוויני הדומעת צווחה והתכווצה. "כן, זה מה שקורה אם אתם נכנסים ליער הרוחות" אמר שלח בקול הרבה פחות מפחיד, כדי להגיע אותה. סינגוויני נזכרה במשימה שעליה לעבור, והתכווצה עוד יותר, גועה בבכי. סניטה ,לעומתה, בהתה בשלח בעיניים מנצנצות. סטיו רעד כולו אבל שמר על הבעה לא-מבועתת- מה שעלה לו במאמצים רבים. וסמט פשוט נראה משועמם וצייר עיגולים בחול בעזרת ענף ארוך. "אתם רוצים אולי עוד אבטיח?" שאלה ססמי, הנערה המבוגרת,כשהיא מגיעה לידם עם מגש ומכוונת את שאלתה במיוחד לשלח, מעבירה ידיים בשערה בעודה מגישה לו את המגש. הוא לא שם לב, לקח פרוסת אבטיח והחל לכרסם אותה. ססמי הלכה משם בצורה זועפת. סניטה גיחכה בעליצות והמשיכה לבהות בו.  "טוב, נראה לי שהגיע הזמן שתלכו לישון, לא?" אמר שלח בחיוך- כולם התרוממו והידסו אל עבר מעון-הילדים ביודעם כי הוא צודק. אף אחד מהארבעה לא הצליח לישון בלילה בעקבות המחשבה על המבחן שהם צריכים לעבור עם סינגוויני (כי אחרת אין לכל העניין משמעות- איך היא תוכיח את עצמה כראויה להיות בחבורתם, אם הם לא יכולים לעבור את אותו המבחן? לכן הוחלט כי כולם ילכו ליער הרוחות ביחד ), כולם התהפכו במיטתם כשמחשבות מבעיתות מדירות שינה מעיניהם. היום למחרת הגיע, שקט מדי בהשוואה לאירוע שעומד לקרות בסופו. סניטה, סמט וסטיו היו עסוקים באריזת תיקים בצורה שלא תעורר את חשדו של אף אחד (מה שלקח באופן טבעי הרבה יותר זמן)  וסינגוויני הייתה עסוקה בלבכות. הרבה. "אולי תוותרי?" שאלה אותה סניטה בקול מלגלג "ברור שזה מפחיד אותך, זה היה מפחיד גם אותי אם לא הייתי כזאת אמיצה" סינגוויני הנידה בראשה בילדותיות "לא. אני באה." אמרה בקול רועד. "אבל זה מסוכן- את בטוחה?" סינגוויני פרצה בבכי מחודש. "כן" מלמלה. היא החליטה שתעשה את זה, ויהי מה. הערב הגיע, אפל ומסוכן כמו מתנקש שפורץ לאחוזת היום. הרביעייה נפגשה במקום המיועד- בקצה המרוחק של הכפר, ליד שער ברזל גדול המוביל ישר ליער הרוחות, שניצב באמצע השדה האינסופי כמו חור אפל בארץ. משום מה המצב המבעית גרם להם למצב רוח פואטי. סניטה זימנה להבות מרצדות שליחכו את צירי השער המתפרקים והוא נפל על האדמה בקול חבטה מפחיד- וארבעתם החלו לצעוד אל עבר היער.