היי! טוב, אז ככה- זאת התחלה של סיפור שכתבתי ואני לא בטוחה בקשר אליו- אם תאהבו תגיבו, אם לא-גם תגיבו (אבל ביקורת בונה, לא this-blog-is-so-fake-and-gay kinda way ) ואם לא תגיבו, אני אתקפל לתנוחת עובר בפינה ואבכה. אתם לא רוצים את זה על המצפון שלכם. אתם גם מוזמנים להציע שם. (אה, וההתחלה היא לא מבריקה במיוחד, אז אל תשפטו לפיה את האמצע :D)

בתודה

                                                         ~~~~~~~~~~~~~~~

סיפור\נמסיס

פרולוג

מבצר הממשלה ניצב, אפור וקובייתי להחריד, בדיוק במרכז העיר הסואנת קנבורג, בירתה של המדינה הידועה לשמצה ככזו בעלת השלטון הטפשי ביותר עוד מימי קדם ,בוטוניה.ראש הממשלה שלה, אנגוס קריו, ישב בתוך המבנה וחיכה בקוצר רוח ליועצו פרנסואה נבלה שיגיע. הוא ישב על הכיסא הטקסי המלבני שעשוי מאבן בזלת שחורה, בהה בהשתקפותו של הכיסא ברצפת האבן האפורה הממורקת, וברכו קפצה בקוצר-רוח. עשרות יועצים כבר יעצו לו להיפטר מההרגל המגונה הזה, שכן לקפץ בתזזיתיות תוך כדי פגישות לא יוצר לו תדמית מכובדת במיוחד. אבל הוא היה אדם לחוץ, והוא פשוט לא הצליח, הוא היה חייב להתעסק במשהו. זה לא צריך להיות סדר העניינים, שראש הממשלה יחכה ליועץ שיגיע- פרנסואה היה מאחר סדרתי. מר קריו היה לחוץ מתמיד בעת האחרונה, שכן מלחמתם ארוכת השנים עם המדינה השכנה נייוון הגיעה לשיאים חדשים- הפגזות, פיגועים, ומצבה של בוטוניה החמיר- מצבם הכלכלי הידרדר, נגמרו להם החיילים והם התחילו להפסיד. הוא היה צריך לשלוף איזה קלף מהשרוול, אבל שרווליו היו ריקים- אולי נבלה יצליח לשפוך קצת אור חדש על כל העניין. הרי זאת הייתה מטרת הפגישה. הו, צעדים, נשמעים כמו תוף מצעדים על רצפת האבן. והנה נבלה מתגלה בדלת השנהב הגדולה, טיפוס ערום וחלקלק, שערו הלבן משוך אחורה בעזרת ג'ל לשיער וגלימת הטקס שלו משתרכת מאחוריו על הרצפה. "הוד מעלתו" "נבלה. מה בפיך?" "טוב, לאחר עבודה מאומצת ומחשבה רבה שהושקעה בנושא מצד כמה וכמה מלומדים,יש לי תוכנית להצלת המולדת. היא תעבוד, יש לי את האנשים הטובים ביותר על המשימה. אבל...היא קצת קיצונית. ואתה תמיד היית מעט...חלש, בנושאים כאלה." אנגוס התקצף מחלקלקותו של נבלה. האם היה כאן איזה בוז מוסווה? "אני? ספר לי מה התוכנית" נבלה גיחך בשעשוע, כמה קל לתמרן את הרכיכה הזה. "אז ככה, הוד מעלתו. במעבדות הממשלה פיתחנו...אוטומטונים לשדה-הקרב. חסרי רצון עצמאי, אך עם זאת חכמים מאלה שיש לנו כרגע. ורב-שימושיים. הבעיה היא שהם צריכים להיות מורכבים על בני-אדם. אבל-" מיהר נבלה להגיד לפני שקריו יקטע אותו בקשקושים הרגילים על זכויות- "יש לי כבר את הפתרון לבעיית המוסר. והיא עומדת להיכנס. בואי, לימי!" צעק. "הרשה לי להציג בפניך את האחת והיחידה, העלמה לימפומה הודג'קין. היא תציג בפניך את המשך התוכנית." נבלה נסוג אחור בכבוד למראה היצור המבחיל ביותר שאנגוס קריו ראה בחייו. אישה מגודלת, חסרת-צורה ורירית למראה, בעלת עיניים קטנות ומרושעות ופה גדול ומלא שיניים, לבושה בשמלה צנועה מבד אפור. היא חייכה מתחת לשפם הדליל שלה, והחלה לדבר. כל זמן שדיברה, היא לא הפסיקה לירוק. "אני, הוד מעלתו, מנהלת בית-יתומים מחוץ לעיר. אני התנדבתי ליטול חלק בפרויקט. הניסויים הדרושים ייערכו על הילדים שבחסותי, ואם הם יצליחו אקח אותם לכאן, להמשך תהליך ההכנה. בסופו של דבר, יהיה לנו צבא של רובוטים קטנים, צייתנים ורבי עוצמה, ואז הניצחון מובטח. " "אבל... אלו ילדים!" השתנק אנגוס. הוא חשב על בנו הקטן בעת שדיבר. "כמובן" השיבה לימפומה "זה הזמן הכי טוב להתחיל. זאת תהיה תוכנית ארוכת טווח כמובן, אבל כשתסתיים, נייוון תתמוטט כמו מגדל קלפים.וכמובן שהעוללים האומללים הם רק עומס על המדינה, נעשה להם טובה אם נעשה איתם משהו מועיל" הייתה הרבה אכזריות באישה המפלצתית הזו, ואנגוס לא התפלא.השתררה דממה ארוכה."לא.אני לא מסכים לביצוע התוכנית." אמר אנגוס. התוכנית הזו נגדה כל עיקרון שמשך את הבוחרים שלו, והוא לא יכול היה לתאר לעצמו אכזריות כזו. "בסדר." אמר נבלה, מוותר במהירות מפתיעה. "אבל זה היה הסיכוי האחרון. חבל שאתה תהיה ראש הממשלה שהמלחמה תוכרע בקדנציה שלו, אבל מה אפשר לעשות" אמר והתרחק משם בצעדים גאים ואיטיים "טוב,בסדר" אמר אנגוס קריו בכובד ראש. נבלה הסתובב באיטיות על עקביו, מחייך חיוך גדול."התחילו בהכנות לביצוע התוכנית" הוא ידע שהוא לא ייסלח לעצמו לעולם, אבל אם קצת הדחקה מצידו תוביל לניצחון במלחמה, זהו קורבן ששווה להקריב. "תודה, הוד מעלתו" אמרו ביחד פרנסואה נבלה ולימפומה הודג'קין "לא נאכזב אותך." אמר נבלה, ושניהם פסעו מעדנות לכיוון הדלת.

שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר

"תעזוב אותי, לזלי!" צעק נימוי, לא בטוח אם הוא נהנה מהמשחק או שהוא פשוט רוצה שלזלי יפסיק לעקור לו את השיער. הם שיחקו בללכת מכות כבר כל אחר הצהריים, וזה כבר הפסיק להיות כיף .וחוץ מזה שהחולצה שלו התחילה להיקרע, אז עדיף לא לקחת סיכונים, או שהוא יצטרך ללכת חצי עירום עד היום-שבו-מקבלים-בגדים. לזלי עזב אותו באכזבה, ופרש למיטה שלו. נימוי קינסלה היה ילד בן ארבע- עשרה, אדמוני, חיוור ורזה בצורה מטרידה. הוא גדל בבית- היתומים בניהולה של לימפומה הודג'קין מאז שהוא זוכר את עצמו. "אתה ממש לא כיף" אמר לזלי טריפ, ילד שחור שיער ופעלתני במיוחד. "משעמם לי. בוא נלך לחדר של התאומות" לעלמה

לימפומה הודג'קין הייתה בדרך כלל שמורה הזכות לקרוא לילדים בשמות, ופעמים רבות ניצלה את הזכות הזו כדי להמציא בדיחות על חשבונם. כך למשל התאומות בנות השלוש-עשרה עורב, ושולחן-כתיבה. פעמים רבות כשראתה אותן הולכות ביחד בחצר קרקרה לכיוונן בקולה המחליא- "מה ההבדל בין עורב ושולחן-כתיבה? אין לי שמץ של מושג!" ואז מתפקעת מצחוק. אף אחד חוץ ממנה לא הבין כנראה את הבדיחה, לכן התאומות פשוט הנידו בראשן כקדות קידה ומיהרו להתרחק משם מהר ככל שרגליהן נשאו אותן.אגב, למרות היצירתיות של לימפומה היא נטתה לא לזכור את שמותיהם של הילדים תחת חסותה ולפנות אליהם בקריאת " היי, אתה!", מה שהיה קצת מקל על המצב.אם כי מעט מעליב. "בסדר" אמר נימוי. הם הלכו לחדר, ששכן ממש לידם, דרך המסדרון המטונף. הם נכנסו לחדר, שבו חוץ מהתאומות השתכנו גם אד איידל, ילד חסון בעל שפת גוף אלימה, וג'ון לגפולר, ילדה כהה, שקטה וחכמה. "אז...אתם עושים משהו מעניין?" אמר לזלי "רוצים ללכת לאכול?" אמר לאחר שנייה, כששינה את דעתו. כולם הסכימו לרעיון והם פסעו במהירות דרך עוד שני מסדרונות אל חדר האוכל. כמו שאתם יכולים לנחש, באותו בית יתומים מסויט לא היה חדר האוכל מהוגן במיוחד, שלא להזכיר מתפקד. את תקציב האוכל החודשי שנשלח לעלמה הודג'קין היא פשוט הציבה בערמה באמצע חדר האוכל השורץ עכברושים, ונתנה לטבע לעשות את שלו. כמובן שהחדר לא נוקה מעולם. ששת הילדים נכנסו לחדר, כמעט והצליחו להתעלם ממתקפת צחנת הריקבון, והלכו לדוג מזונות. "היי, נראה לי שמצאתי משהו" הצהירה עורב, שדרך אגב הייתה גבוהה מעט יותר מאחותה, והייתה לה שומה קטנה בעורף "זה לחם...נראה לי" "כן, ואני מצאתי שעועית. או אפונה. בכל מקרה אלה גרגירים" אמר לזלי.  הם מצאו פינה שקטה ואכלו, לא חוויה מענגת במיוחד, עד ששמעו מבחוץ חבטה, ואחריה צרחה. הם עזבו את הלחם והגרגירים ורצו החוצה, משוועים למשהו מעניין. הוא אכן היה שם. היה ילד אחד במוסד-אוריה היפ- שעיצבן את כולם. רוב הילדים שם היו חברים-או לפחות חיו בשלווה עם לפחות חלק משאר עשרים ושלושת הילדים האחרים, אבל לאוריה הייתה דרך מעצבנת להגיד דברים (כלומר באופן וולגארי, מדכא ומעליב ברוב המקרים, ועם קול מאנפף ובלתי נסבל), והוא נטה לא להבין שאנשים לא רוצים להיות איתו במקום מסוים בזמן מסוים (בשירותים, למשל, מה שהיה די מטריד). בכל מקרה, אוריה ניסה להוכיח לשני הבנים אקזיסטנציאליזם וביהביוריזם (אקס ובי, בשבילכם) שהוא לא 'נמושה' כסברתם, והחליט לעשות את זה באמצעות טיפוס על גג המוסד וריצה מרהיבה אך מטופשת לחלוטין לאורך הפס הישר שמשני צדדיו נשלחו שני חלקי גג הרעפים למטה, בשיפוע מפחיד. מן הסתם, עם גופו הלא-ספורטיבי והרופס, הוא נפל.  הוא נפל עם הראש למטה, כשידיו שלוחות קדימה, מגובה שתי קומות. המראה לא היה מלבב. בי ואקס עמדו לצידו ממרחק בטוח, עיניהם קרועות והם מתאפקים שלא לצרוח.