טייק 1

חברה שלי מזייפת את זה. היא מזייפת את זה והיא יודעת שאני יודע שהיא מזייפת את זה. כל פעם אחרי שאנחנו מזדיינים אני אומר לה "גם הפעם זייפת", והיא עונה לי "אני אף פעם לא מזייפת". אין לה בושה לזאתי – גם מזייפת וגם משקרת על זה שהיא מזייפת. שיהיה לכם ברור, אני לא הייתי מאשים אותה ככה סתם אם לא הייתי בטוח במאה אחוז - אני ממש לא בן אדם של האשמות שווא. אם היא הייתה באה אליי לפני שלוש שנים עם כל הזיופים האלו, אז רק מחמת הספק הייתי מחליק את זה כי לא היה לי שמץ אם היא מזייפת או לא. אבל לפני שנתיים כשהייתי בהודו, בטיול אחרי צבא, הלכתי לאיזה אשראם של סקס שם בהרים בשביל ללמוד איך לדעת כשאנשים משקרים לך. שנה וחצי הייתי שם ואפילו לא הגענו לאיך לדעת כשגברים משקרים לך. ראסמי, זה גם לא כזה מעניין אותי.

הכמה שבועות הראשונים של הקורס התעסקו באיך לקרוא למישהי את השפת גוף כשהיא מדברת איתך. תקתקנו את זה בחודש וחצי, חודשיים מקסימום. אחרי זה, לא משנה מה בחורה הייתה אומרת לי – יכולתי להסתכל לה רק על גבה שמאל ולדעת אם היא משקרת או לא. כל שאר הקורס התעסק רק בסקס. איך הן משקרות כשכואב, איך הן משקרות כשלא נעים, איך הן משקרות כשהן אומרות שאין להן בעיה שתגמור להן בפה אבל בעצם זה מגעיל להן את הצורה. אבל הדבר הכי חשוב היה איך לדעת כשהן מזייפות. זה היה החלק העיקרי של הקורס וגם החלק שרוב הגברים פרשו בו. המון חבר'ה מאד טובים – טייסים, חובלים, יוצאי יחידות מובחרות – נשברו כמו ילדים קטנים אחרי כמה חודשים של סקס עם הנזירות באשראם. פשוט לא הצליחו לזהות אם הן גמרו או זייפו. שבר אותם לגמרי הקטע הזה של האי וודאות. אבל אני, לא משנה כמה הייתי גרוע בתור אפסנאי, אמרתי לעצמי שאין מצב שאני יוצא מהאשראם הזה בלי לדעת מתי בחורה מזייפת. נתתי בנזירות יום וליל, בלי רחמים. גם כשאמרו לי "נו מיסטר, אינף פור טודיי", אמרתי להן שנו מיסטר ונו שמיסטר, אני יוצא מהאשראם הזה פוליגרף. בסוף, אחרי שנה וחצי של זיונים אינסופיים, פתאום קלטתי את זה. איזה אסימון נפל אצלי במוח ומאז אין מצב שאני מפספס גמירה אמיתית. זה כמו לתת ביס בתפוח אמיתי ואחר כך לתת ביס בתפוח מפלסטיק - לאחד יש טעם של תפוח והשני פשוט נתקע לך בגרון כמו חתיכת פלסטיק. ועכשיו, אני עומד מול חברה שלי ואומר לה בשיא הביטחון "גם הפעם זייפת", והחצופה הזאת אומרת לי "אני אף פעם לא מזייפת". באמת שאין בושה לאנשים היום.     

אני מתייעץ עם חבר אם כדי לספר לה על האשראם, שתדע שאני לא סתם שולף מהשרוול. הוא אומר לי שכמו שהוא מכיר בחורות, היא בטח תפספס את כל הקטע על איך אני שפיץ בקריאת בנות ותתעכב על החלק השולי של הסקס עם הנזירות. כנראה שהוא צודק – לבנות באמת יש נטייה להתעסק בטפל. במקום זה אני מחליט שאם אני אראה לה שהיא לא יכולה לעבוד עליי בשום תחום חוץ מסקס, אולי בסופו של דבר היא תשליך את זה גם על הסקס. נראה לי שיש לזה איזה שם בפסיכולוגיה. אני אומר לה שתספר לי סיפור אחד אמיתי ואחד שיקרי ואני אגיד לה מה זה מה. הסיפור הראשון שלה מדבר על איזה תוכי מחמד שהיה לה עד שהעוזרת פתחה לו את הכלוב והוא ברח. הסיפור השני הוא בדיוק כמו הסיפור הראשון רק שבמקום תוכי יש כלב. מן הסתם שהסיפור עם התוכי הוא הנכון. היא אומרת שבכל מקרה היה לי סיכוי של חמישים-חמישים ומבקשת עוד משחק. אז אנחנו משחקים שוב. ושוב. ושוב. ושוב. בסוף היא מתעייפת ואומרת שנמאס לה מהמשחק הזה ושעכשיו בא לה משחק אחר. אני אומר לה שאין עוד משחקים לפני שהיא מסיקה מסקנות מהמשחק הזה ומשליכה את זה על דברים אחרים. היא לא מבינה למה אני מתכוון. לא יודעת שום דבר בפסיכולוגיה, חברה שלי.

פה אמור היה להגיע הקטע בו אני מספר על עוד כמה ניסיונות שעשיתי בשביל לגרום לה להבין שאי אפשר לעבוד עליי ואיך בסוף היא קולטת את זה ומספרת לי שהיא מזייפת בגלל שהיא אוהבת אותי ובלה בלה בלה סוף טוב הכול טוב. על הזין שלי. לא הייתי שנה וחצי באשראם של סקס בשביל שתבוא איזו מושתנת אחת ותתחיל לעבר אותי על ימין ועל שמאל. מה שבאמת קרה, זה שזרקתי אותה והלכתי לחפש חברה שלא משקרת לי בפרצוף. בסוף גם מצאתי אחת. היא יפה יותר, חכמה יותר, מצחיקה יותר והכי חשוב – כשהיא גומרת, היא גומרת על אמת ואם היא לא גומרת אז היא אומרת "סליחה, אבל לא הבאת אותי לסיפוק הפעם". וואלה, זה כל מה שביקשתי. ועכשיו באמת יש לנו סוף טוב הכול טוב.