"שלום, גל נמצאת?"
"סליחה, זו טעות במספר"
"מה זאת אומרת 'טעות'?"
"מה
זאת אומרת מה זאת אומרת? זו טעות במספר"
"אני
לא חושב שזו טעות במספר, אדוני, כדי שתבדוק אם הטעות אצלך"
"תשמע,
אני לא יודע מי אתה ומה אתה אבל אין כאן שום גל"
"אתה
בטוח?"
"כן,
אני בטוח! תודה ושלום!"
אבנר ניתק
את הטלפון בכעס. הוא חשב לעצמו שאיזה מין עולם זה נהיה כשאנשים עושים טעות במספר
ובמקום להגיד "סליחה, טעיתי" הם מנסים להעביר את האשמה לבן אדם שהם
התקשרו אליו. זה הזכיר לו מאד את התקופה שאחרי מלחמת יום כיפור, כשכולם ניסו
להתחמק מהאחריות למחדל. כל התחמנים בממשלה כיסו את התחת של עצמם ובסוף כולם נפלו
על דדו המסכן שכל החטאים שלו הסתכמו בזה שהוא היה הרבה יותר נאה מכל השאר ושהייתה
לו ראייה שש-שש - שלא כמו משה דיין החארייט הזה שהראייה שלו הייתה רק שש. אבנר
התחיל לשוט במחשבותיו אל עבר תעלת סואץ ועל מצרים שבוערים בתוך טנקים כמו גחליליות
על שפת הנחל כשהרגיש פתאום משהו מושך בשרוול חולצתו. זאת הייתה אישה צעירה.
"כן?"
"שלום
אדוני"
"שלום
שלום, מי את?"
"אני
גל, ואתה?"
"אני
אבנר"
"נעים
מאד"
"בהחלט
נעים מאד, איך אפשר לעזור לך?"
"סליחה
אדוני, אבל אם יורשה לי לשאול, מה אתה עושה באמצע הסלון שלי?"
"הסלון
שלך? נראה לי שיש לך טעות, זה הסלון שלי"
"אתה
בטוח?"
אבנר
התחיל להתרגז.
"בטח
שאני בטוח, נראה לי שהייתי מזהה את הסלון שלי!"
"טוב
אדוני, אני מצטערת..."
גל
הסתובבה ויצאה מהדירה. היה לה הרבה מאד כבוד לאוכלוסייה המבוגרת, ואם אבנר אמר שזה
הסלון שלו – כנראה שהוא ידע על מה הוא מדבר. היא החליטה שעד שהיא תבין בינה לבין
עצמה איפה הסלון האמיתי שלה נמצא, היא זכאית לכוס קפה עם עוגה. מרחוק, היא הבחינה
שבפינת הרחוב ישנו בית קפה שכונתי קטן. היא התיישבה תחת אחת השמשיות שבחוץ והזמינה
קפה הפוך וקוראסון שוקולד. בשולחן ממולה ישב גבר צעיר עם אספרסו קטן ועוגת גבינה
בצד. כשגל הבחינה בו, היא קמה, הלכה לעבר מקום מושבו של הגבר ופנתה אליו בכעס.
"לא
אמרת שאתה הולך לחפש טוקסידו?"
"סליחה?"
"שמעת
אותי טוב מאד"
"איזה
טוקסידו?"
"מה
זאת אומרת 'איזה טוקסידו'? מה התכוונת ללבוש לחופה, טרנינג?"
"ברור
שלא, זה יהיה מגוחך"
"בדיוק!
אז תיקח את עצמך ולך תחפש טוקסידו במקום לשבת פה בבית קפה כאילו אין לך מה
לעשות"
ערן לקח
את עצמו והלך לחפש טוקסידו. הוא לא זכר בכלל שהיה מאורס, אבל ידע שאין שום טעם
להתווכח עם נשים צעירות זועמות. הוא הכיר חייט מעולה במרחק הליכה והחל לצעוד
לכיוונו. כשהגיע, נכנס לחנותו של החייט ופנה מיד לאזור החליפות. החייט הצטרף אליו
במהרה ופרש בפניו את מבחר החליפות שהיה לחנות להציע. ערן מדד טוקסידו אחר טוקסידו,
כשהחייט מתרוצץ סביבו ועושה מדידות. לבסוף מצא חליפה אחת שהייתה לטעמו. ערן הביט
על עצמו פעם נוספת בראי והנהן בסיפוק – החליפה נראתה עליו מעולה. הוא אמר לחייט
"תודה רבה" ופנה לצאת מהחנות. החייט עצר בעדו.
"אתה
לא מתכוון לשלם על זה?"
"לשלם
על מה?"
"על
החליפה"
"עם
כל הכבוד, אני לא הולך לשלם על דברים שלבשתי עלי כשנכנסתי לחנות. איזה מין עסק אתה
מנהל פה?"
"סליחה
אדוני, לא התכוונתי"
"אני
אחליק את זה הפעם, אבל רק בגלל שאתה אחלה חייט"
ערן יצא
מהחנות והחייט חזר להתיישב מאחורי הדלפק. החייט קיווה שאותו בחור צעיר שנכנס לחנות
שלו עם חליפה, לא יתחיל להפיץ שמועות שהוא חייט שמרמה אנשים. כאילו שזה מה שהוא
היה צריך עכשיו, אפילו פחות עסקים. לקוחות הם עם הפכפך, הוא חשב לעצמו, ואם פתאום
מישהו יגיד שחייטים זה במודה, אז פרסטו, חייטים זה שוב במודה. הוא הביט בשעון
המחוגים שעל הקיר – הגיעה כבר שעת הסגירה. הוא קיפל את התצוגה, נעל את הסורגים ויצא
לביתו. כשהגיע, אשתו כבר חיכתה לו עם ארוחת הערב על השולחן.
"שב,
הכנתי שניצלים"
"מצוין,
אני גווע"
החייט
התיישב והחל לאכול. אשתו הלכה בינתיים למטבח וחזרה עם דף מקושקש בידה.
"תראה
מה הנכד שלך צייר – זו כבשה"
החייט הביט
בציור היטב.
"זה
נראה יותר כמו עץ"
"לא,
רועי אומר שזאת כבשה"
"אה",
אמר החייט, "זו באמת כבשה יפה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
