כולנו עומדים על הגג ומחכים. אנחנו לא מדברים אחד עם השני, לא מסתכלים ימינה ושמאלה, אפילו לא עושים כזה קצב עם הרגליים כמו שעושים לפעמים כשמחכים – אנחנו רק מחכים. כולנו יודעים שברגע שמישהו יקפוץ, יקרה אחד משני דברים: או שכולם יקפצו אחריו, או שאף אחד לא יקפוץ ואז הוא ייצא ממש מטומטם. כולם רוצים להיות הגיבור הזה שקפץ הראשון, אבל הפחד שאף אחד לא יקפוץ אחריך –
זה חתיכת פחד. "יאלה, כוסעמק", קובי אומר ומתחיל לצעוד לעבר הקצה של
הגג. כולנו מסתכלים עליו – היה די ברור שאם מישהו יקפוץ ראשון, זה יהיה קובי. הוא
מגיע לקצה ומסתכל למטה. "חתיכת גובה", הוא מסנן בחצי צחוק. הוא מתחיל
לעשות מתיחות על הקצה כשפתאום עולה לגג השרת של בית ספר. הוא נותן לנו מבט עקום.
"ילדים,
מה אתם עושים פה?"
אף אחד לא
עונה לו.
"ילדים!",
הוא אומר יותר חזק, "מה אתם עושים פה?"
"פארקור",
אני אומר בשקט.
"מה
אמרת ילד?"
"פארקור",
אני אומר טיפה יותר חזק.
"עופו
לי מהגג לפני שאני מוריד לכם שתי סטירות כל אחד"
כולנו
מסתכלים עליו אבל אף אחד לא עונה. כולם יודעים שהוא עלה לגג רק בשביל להדליק
ג'וינט ושאם נגיד למנהלת אז היא תזרוק אותו מבית ספר בטיל. קובי מתקדם עוד טיפה
לכיוון הקצה עד שקצות האצבעות שלו נמצאות באוויר.
"בואנה
ילד, שמעת מה אמרתי?!", השרת צועק ומתחיל להתקרב אל קובי מאחורה בצעדים
מאיימים. קובי מתעלם ומתחיל לנדנד את הידיים שלו אחורה וקדימה בשביל לתפוס תנופה
לקפיצה. קובי מכופף את הברכיים, שולח את הידיים הכי אחורה שהוא יכול ואז השרת תופס
אותו ביד אחת ומושך אותו אחורה מן הקצה. אחר כך הוא מוריד לו גם שתי סטירות, כפי
שהובטח. קובי מתחיל לבכות.
"יא
בן זונה", הוא יורה מבין הדמעות, "אני מספר עליך למנהלת"
"סתום
את הפה, ילד מטומטם, הצלתי לך הרגע את החיים"
"יא
בן זונה", הוא אומר שוב, "יפטרו אותך, יא בן זונה"
"סתום
את הפה ילד, או שאני מוריד לך עוד שתיים"
"יפטרו
אותך על בטוח, יא בן זונה"
השרת
מוריד לו עוד שתי סתירות.
"רוצה
עוד?", הוא שואל, "יש לי מחסן מלא בסטירות ואם ייגמר אני יכול להזמין
עוד מהמפעל"
קובי
משתתק.
"יופי",
אומר השרת, "עכשיו קחו את עצמכם וטוסו מהגג"
אנחנו
עושים מה שאומר – מחסן מלא בסטירות זה איום שקשה להתעלם ממנו. למחרת, קובי הולך
למנהלת ומספר לה שהוא תפס את השרת מעשן ג'וינט על הגג של בית ספר. כפי שהובטח,
המנהלת מפטרת את השרת באותו יום. במקומו, החברת כוח אדם שולחת לבית ספר איזה מנקה
רוסי זקן שבקושי סוחב את המטאטא שלא לדבר על לטפס על גגות. שום דבר לא עומד יותר
בינינו לבין הפארקור. כשהלימודים מסתיימים, אנחנו קובעים להיפגש שוב בערב ולקפוץ
מהגג.
בדרך
הביתה, אני קולט פתאום שאני מת פחד. יום לפני זה, כשעמדתי על הגג יחד עם כולם, פחדתי
קצת שאם אני אקפוץ אז אף אחד לא יקפוץ אחריי אבל זה היה ממש כלום מול כמה שאני
מפחד עכשיו. עכשיו אני מפחד למות. אני מתחיל לחשוב שאולי אלוהים שלח אלינו את השרת
הסטלן הזה בשביל להציל לנו את החיים ובמקום להקשיב לו אנחנו דאגנו שיפטרו אותו.
אני יודע שאם אני אספר את זה לכולם אז הם סתם יגידו שאני פחדן וקובי בטח יכניס לי
מכות על זה שאמרתי את שם אלוהים לשווא. אם אני רוצה לא לקפוץ בערב, אני חייב להגיע
עם סיבה טובה.
כשמגיע
הערב, וכולם נפגשים ליד בית ספר, אני מגיע עם מצלמת ווידאו ביד.
"מה
זה אמור להיות?", קובי שואל אותי.
"המצלמת
ווידאו של ההורים שלי, לקחתי אותה בשביל לצלם"
"מה
קשור לצלם עכשיו?"
"לצלם
ולהעלות ליו טיוב, מה זתומרת, שאנשים יוכלו לראות"
קובי חושב
על זה רגע ואז אומר לי, "סחטיין".
כולם
מתחילים ללכת לעבר הסולם שעולה לגג ואני נשאר לעמוד במקום.
"אתה
לא בא?", מישהו שואל.
"לא,
איזה, לא יראו כלום מלמעלה. אני אצלם את זה מפה"
הוא
מושך בכתפיים וממשיך ללכת.
קובי עומד
על הקצה ומסתכל למטה. אני מדליק את המצלמה ומכוון אותה לעברו. "תן איזה זום
על הפרצוף, ככה, בשביל הבנות", הוא צועק לי מלמעלה. אני עושה עליו זום והוא
עושה פרצוף קשוח למצלמה. ברקע רואים את שלושת החבר'ה אחרים נועצים בו מבטים של
הערצה. "יאללה, עכשיו הרבה זום אאוט שלא תפספס את הסלטה", קובי צועק.
אני עושה זום אאוט וגם לוקח כמה צעדים אחורה, ליתר ביטחון. כולם צועקים "שלוש,
שתיים, אחת ו...." קובי נותן קפיצה. הוא עושה סלטה קדימה, נוחת על הרגליים
וממשיך לרוץ כאילו כלום. כולם מוחאים כפיים. הוא רץ לכיוון המצלמה, מוציא לשון
ועושה סימן של וי עם הידיים. הוא נעמד מאחוריי וצועק לאנשים למעלה "יאללה!
הבא בתור". אחד מאלה שנשארו למעלה לוקח כמה צעדים אחורה ומתחיל לרוץ לעבר
הקצה. אני מכוון אליו את המצלמה. רגע לפני שהוא מגיע לקצה, הוא מחליק על משהו
ונופל מהגג בקפיצת ראש. אני עוקב אחריו עם המצלמה בזמן שהוא נופל כמו אבן לכיוון
הרצפה. שנייה לפני שהוא פוגע בקרקע הוא שולח את שתי הידיים קדימה באינסטינקט.
אנחנו שומעים 'קראק' חזק ואז בכי. כולנו נשפכים מצחוק.
"תפסת
את זה?! תפסת את זה?!", קובי שואל אותי בהתרגשות.
"בטח
תפסתי, אחי. היום זה ביו טיוב"
"יא
אללה", הוא משחרר בין צחוק לצחוק, "יא אללה..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
