התאריך 26 לספטמבר או ה25 אני לא זוכר בכלל, הרי הייתי מסטול באותו רגע כמו רוב הרגעים שלי באותה תקופה במקרה היום הזה נפל לפני יום כיפור ממש יום לפני כמה מקרי - יום כיפור אנרגיות ואני הייתי בכלל בן אדם שלא מאמין בבול שיט הזה פחח אנרגיות? מי מדבר על זה הרי הכל בחיים זה לבוש סטייל כמה בנות אתה מזיין וכמה אתה מקובל בדרג החברתי, להיות משוייך ובעיקר לא להיות מי שאתה - זה מה שהייתי עד אותו יום.
אז ישבנו אצל החבר הזה שמביא לנו בכיף-כיפאק את החדר שנראה כמו דירה שכורה בתל אביב שנועדה לעישון סמים בלבד - ועוד רצתי לשם בקריאה בטלפון של "אור תביא כוסיות כשאתה בא" אפילו לא היססתי שזה אינטרס ישיר אבל מה אכפת לי? הכל בשביל להיות עם החבר'ה המגניבים אז ברור שרצתי מראשון לציון עד לחולון אזור תעשייה 3 פאקינג אוטובוסים בפאקינג שעתיים בשביל דירה סרוחה עם חומר כימי, והעיקר - כוסיות וחברים מגניבים הרי סביב זה אני סובב אחרת מה אני בכלל?...
נסיעה באוטובוס מלווה בשיחה עם החברה שדרך-אגב הייתי בטוח שאני עומד לנפנף כמו רוב הבחורות שיצאתי איתן עד היום בלי עוד רגש אפילו הקטן ביותר של אהבה דאגה ואכפתיות, ירדתי בתחנה, מרים צלצול "עומרי איך מגיעים אליך?", והוא מסביר תוך כדי ההליכה שלי תוך כדי שאני מרגיש בכלל לא בנוח עם זה שאני שואל אותו הרי מי אני שיעזרו לי אני חייב להם יותר מאשר הם חייבים לי זה לפחות מה שהראש שלי המשיך להגיד לי כל הזמן.
חולפות 10-13 דקות ואני נמצא בפתח הבית כולי עולה נרגש במדרגות מצפה לראות את כולם ושהם יראו אותי ויגידו משהו בסגנון "אור מה קורה גבר? התגעגענו אליך" במקום זה עליתי וקיבלתי קבלת פנים של סטלנים כל אחד זרוק במקום אחר בקושי לוחצים את היד. יושבים ודוגלים בזה שאני יפיל עוד ועוד ראשים אחרי 3 התמקמתי על המיטה והחלו המחשבות העמוקות, אלו שרק בגללן המשכתי לעשן שהובילו אותי לתובנות שלא הבנתי ללא הסמים, המצב התחיל להיות מעמיק יותר ויותר והמוח החוקר שלי שחייב לדעת הכל מצא לעצמו פירוש לחיים והבין את משמעותם במלוא המילה. באותו רגע קמתי וצעקתי "אני אוכל סרטים רעים" ראיתי מבטים מוטרדים, "לך לנוח יעבור לך" אמר לי עידו הכי טוב אבל לא יכולתי ובאותה שניה הבנתי שאין לי עם מי לדבר שם, פשוט כי לא יכולתי לחלוק הייתי שם מטעם פיזי בעיקר ולא מטעם מחשבות אני מרים צלצול לאחותי "פז! דחוף אני אוכל סרטים רעים יש לך מזומן להביא לי למונית שאני יבוא לדירה שלך?!" כולי מבועט, טרוד ומפוחד.
"אין עלי מזומן מאמי! דבר אלי מה קרה? מי עשה לך רע? עישנת שוב?"
"כן! אני לא יכול להסביר את זה אני חייב לדבר פנים מול פנים אין סיכוי פה בטלפון אני לא יכול להשאר פה!!!" בקול מפוחד אמרתי
"באמת סליחה מאמי שלי אין לי מזומן ואין מאיפה למשוך פה קרוב לבית אתה חייב לדבר איתי!" אמרה בדאגה האישה שהיא אמא שניה בשבילי
"אין סיכוי, תודה בכל מקרה אני אמצא פתרון" <ניתוק>.
מיד לאחר מכן חשבתי למי אוכל לפנות הבת אדם השניה שעלתה לי בראש היא חברה שלי, הרי היא בקטע של החיוביות היא זו שתקשיב לי ואולי תוכל לעזור, טלפון זריז ודחוף אליה
"מאמי שלי אני חייב שתביאי לי מזומן אני נוסע אלייך עכשיו יש סיכוי?"
"כן , יש עלי 100 שקל תתפוס מהר מונית אתה נשמע בהול ומוטרד!"
"תודה מאמי אני מגיע עכשיו!!!" <ניתוק>
לאחר התהלכות הלוך וחזור בחדר כשכבר אף אחד לא שם לב שאני טרוד אמרתי "עומרי תזמין לי מונית עכשיו!",
"קח ת'טלפון תזמינ'ך מונית אור בחיאת אור"
עשיתי את זה ונפרדתי לשלום מכולם, אחרי בדיוק 3 דקות הגיע מונית אמרתי לו "סע לתל אביב בבקשה וזריז אם אתה יכול זה חשוב"
נוסע במונית ומדבר עם הנהג ממש לא על העניין הזה משום מה החרדה הזו עזבה את נפשי למספר דקות משהו כמו 20 דקות, הגעתי ליעד משלם לנהג ושלום על ישראל, יושב בחוץ על הספסל עם החברה ושופך את הלב:
"אז גם את יודעת?"
"יודעת מה אור?"
"אל תעשי ממני טיפש! אני יודע שאת יודעת וכולם יודעים למה רק אני לא ידעתי?"
"כן אני יודעת, אז מה אתה ראית?"
"דבר שלא נגמר, דבר אין סופי שקוראים לו החיים, אנחנו ה2 שמחפשים את ה3" אמרתי לה במעורפלות
"כן אני מבינה"
*מתחיל לדמוע* "אז איך לעזאזל הייתי עיוור לחיים שהיו כאן לפני כל הזמן הזה?! איך אף אחד לא ניגש להגיד לי שיש פה עוד צד שאני עיוור לו?"
"אור, כולם ניסו אפילו אני, אף פעם לא הקשבת"
"אה לא? מה עשיתי?!" אמרתי בטון עצבני שכזה
"אתה? אתה שמעת..."
"ואיך לעזאזל לא ראיתי ? זה לא הגיוני זה מסתובב סביבי כל הזמן הרי כולם מודעים לכך וכולם לובשים סוג של תחפושת לעצמם"
"אתה ראית אור, אבל אף פעם לא הסתכלת, פשוט רצת ולא עצרת אפילו לא לשניה"
~הכל ניהיה לי ברור באותה שניה אפילו יותר~
"בואי נלך אלייך הביתה ענת"
"למה דווקא מתאים לי להשאר פה"
"אני מאמין שבבית יהיה לי יותר טוב חם לי בפנים יש מזגן" נתתי תירוץ כשבתוכי אני רוצה קורת גג ומקום מפלט
~ מגיעים הביתה לאחר בדיוק דקת הליכה שתוך כדי אני מוכיח לה שהפסקתי עם הסמים בזריקת הבוף לפח ~
הכל נראה מעורפל אני לא זוכר כלום חוץ ממחשבות , אני מחודד הכל אמיתי אולי זה הסמים? לההה זה אני הגעתי למקומות שפחדתי להכנס וסוף סוף נכנסתי אליהם.
מעבירים לילה שלם בשיחות, מגלה עולם חדש לגמריי
"אור דבר אחד אסור לך לעשות"
"מה?" שאלתי בתמהון
"אסור לך לבהות בי"
"אוקיי.....רגע!, את לא סתם אומרת, את אומרת כדי שאני יעשה את זה"
"אז תעשה"
~ מתבונן בבחורה בפעם הראשונה בחיי לתוך העיניים ומגלה שיש נשמה והילה סביבה ~
"מה שאני רואה נכון?"
"נכון מאד" היא אמרה.
ובפעם הראשונה 6 שעות שיחת נפש עמוקה ללא מגע מיני עם בחורה במיטה, מי היה מאמין שאני יצליח לעשות דבר כזה, כנראה שאני אף פעם לא האמנתי...
תגלית של החיים? אפשר לקרוא לזה ככה
אני מעדיף לקרוא לזה ניפוץ הבועה הראשונית ועבירת המחסום הנפשי הראשון שלי מזה המון שנים,
הרבה משפטים התחברו לי פתאום "בכל יתרון יש חסרון", "אלוהים זה בטוח אישה, גבר לא יכול לעשות כמה דברים בבת-אחת" הכל קיבל פרספקטיבה אחרת לגמריי מהמחשבה המקובעת והשוללת שתמיד הייתה לי.
והכי חשוב, התבוננתי בעצמי באותו ערב, שנינו מסופקים רגשית ושם החל פרק חדש בחיים שלי שנקרא
~ אהבה ~ (ובעיקר לעצמי, סוף סוף)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: