בפינת אולם ההרצאות, עורה לבן, פניה זוויתיות, שיערה רוחש כמו של מדוזה המיתולוגית ועיניה מחודדות. כך אני מבחין בה, בחירשת הראשונה שלי.
כל הבעת פנים שלה שווה אלף מילים. וכשהיא מתלהבת, תנועות הידיים שלה נהיות גדולות וסוערות. מדהים אותי לראות איך הצורך האנושי בחיבור, במגע, פורץ ממנה ככה, בכל מחיר. אני לא יכול שלא לרצות לגעת בה, להתחבר אליה בוורידים.
אחר-כך בחדר הקפה היא יורדת על הברכיים ומפשילה את הג'ינס שלי. היא נועצת שיניים בתחתונים שלי ומסתכלת עליי כמו חיה. אז מורידה אותם, עוצמת עיניים ומחככת את ראשה כמעשה האסקימוסים. הזין שלי מטייל על פניה, נלחץ כנגד האף, נדחק לצד תנוכי האוזניים, נדחף לתוך שיערה המתולתל עד שנמשך בבת-אחת מטה, והיא מכניסה אותו לפיה. והפה הארור הזה מיומן, הלשון מלפפת בכישרון רב, מאטה - ואז מאיצה, מתמקדת - ואז מתפרעת, כאילו היא רושמת עליו, מחברת הברות למילים, ומילים למשפטים - מדברת אליי בתחביר חדש מבין הרגליים שלי.
מאוחר יותר בין ירכיה אני מדביק את שפתיי אל האוזן השלישית שלה, ומהמהם. את שומעת? את שומעת? את שומעת? והיא שומעת, וסוגרת את ברכיה עליי, מתעוותת וגונחת. האצבעות שלי מטיילות בתוכה. עמוק יותר, עמוק יותר, רוצה להחזיק את חוט המחשבה שלה בקצהו ולהשליך באוויר, שתרגיש אותי מעריץ וחומל. והחירשת שלי נוהמת לאוזניי בלבד.
זו שפת הקצב והרטט,
שפת הנגיעה החמה והמגע הקר,
שפת הנשיפות והשאיפות,
השפה שכל בני האנוש מבינים,
השפה שלפתחה כולנו שווים במוגבלותנו
ובקצה כולנו שווים באינסופיותנו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
