העיינים עצומות.המוזיקה מתנגנת.
הפנים מתעקמות.
הריח מהמטבח של אמא מעלה ריחות נפלאים של עוגיות שמרים.
חיוך קטן עולה, ואש שוב העצב ממלא את מקומו.
זה סתמי.. זה טיפשי.. זה לא נחוץ..
למה אני עצובה בכלל?! , שלושה בנים שאני רוצה רוצים אותי בחזרה , ואני עצובה מזה?, אני אמורה לקפץ משמחה. אז למה אני לא?
זה כזה מפגר להרגיש ככה. את האי-וודאות. את החוסר תקשורת שלי עם עצמי.. את החשיבה המטומטמת פעם על זה פעם על זה ופעם על זה .
והאורי הזה מוציא אותי מדעתי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני משתגעת, לא מצליחה להשחיל מילה לידו. בשיעורים מסתכלת עליו כמה שיותר. מנסה לעשות משהו שישים לב אלי, וכלום, מידיי פעם מבטים חטופים כאלה. יש משו, אני מרגישה את זה ! אוף זה כ"כ מתסכל.
ויש את דניאל, שהכרתי ביומולדת של חברה והתקרבנו ממש, לא קרה שומדבר מיוחד, אבל התחלנו לדבר וממש התחלנו לחבב אחד את השני יותר מידידים. אבל התרחקנו בזמן האחרון. אבל עדיין יש משו .. ><"
ויש את ניקו. הכפרע הזה .. הכרנו בהופעה של מטאליקה, הוא הקדיש לי שיר וזה היה כ"כ מדהים שפשוט נישקתי אותו -_-" אוחחחחחחחח איזה עצבים !! אורי לא יוצא לי מהראש , בא לי לבכות. אני לא מצליחה להוציא מילה.
אוף אוף אווווווווווווווווווווף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
