כל אדם זקוק למקום פרטי בו יוכל לצאת מדעתו בשלווה ובכיף..

הוא..

נו.. הוא..

הבחור הזה..

שאני לא מצליחה להוריד ממנו את העיניים בשיעורים..

הבחור הזה..

נוו.. זה..

זה שהוא הכי שובב בכיתה..

זה שלא אכפת לו מה אומרים.., או שכן אכפת לו, מה אני יודעת..

אוף!

היינו לבד היום - פעם ראשונה שהייתי כ"כ קרובה והצלחתי להריח את ריח הבושם שלו מעבר לריח הסיגריות החזק שנדף ממנו.

וואו.

לא אמרתי לו מילה אחת אני חושבת. לא מתאים לי!-כ"כ לא מתאים לי..

אני תמיד חייבת להגיד דברים גם אם זה שטויות.. אבל פשוט, לא.. לא.. לא הצלחתי.

ניסיתי לקרב את הרגל שלי הכי בעדינות שאפשר שתיגע בשלו אבל חוסר מזל.

אני רואה שלפעמים הוא מביט לעברי, היום הוא שם לב שהסתכלתי עליו.

שנה אחרונה שאני אראה אותו, אחרי זה הוא לצבא ואני לשנת שרות..

זה מוזר, כי בגדול אין לנו שומדבר משוטף, אני שונאת את האנשים שהוא מסתובב איתם וההפך.

אבל אבל, יש שם משהו!, לא יודעת מה.. משהו, לא מוגדר בכלל

הוא ממש לא הטעם שלי, אני אוהבת אותם גבוהיים עם שרירים, נוו הגבר האידיאלי, והוא כ"כ לא כזה!.. הוא טיפה עגלגל, שחום, עם זיפים שחורים, עם עיינים חומות ולא כזה מושך.

אבל יש בו משהו, האווירה שלו, הכח שלו, השנינות.. שאין לו.

הוא לא הטעם שלי.

ממש לא.

 אבל הוא .. הוא הבחור הזה.

נו ..

זה..

זה שאני לא מצליחה להיות אני לידו.

:/

אוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח גאדמט!

וזה הכל..

ואני לא מבינה למה..

למה הוא, למה הכח שלי נמצא בידיים שלו. ולמה אני לא מצליחה להגיד לו שומדבר..

בגדנ"ע שנה שעברה, היה לי אולי 3 דקות שבהן דיברתי איתו.

הרבה אה.. (לא)

וזה מתסכל, כי אין לי כלום אליו. אני לא אוהבת אותו או משהו, אבל.. 

הוא...

הוא..

הוא.

הוא מסקרן אותי באופן מפתיע.

באופן שהרבה לפניו לא היו.

מה לי ולו?..

הוא הערס(בערך)

ואני הקיבוצניקית..(או לפחות מתלבשת ומתנהגת כמו אחת)

..

זה לא כיף.