16.10.09
אתמול
היה אחד הימים המייגעים ביותר שהיו לי
בזמן האחרון.
היה
זה יום שבו לא הצלחתי לדחוק הצידה את כל
המחשבות השליליות והן צפו על פני השטח
כמו שאריות של רקבון.
הכל
הכעיס אותי והרגיז אותי.
הכל
יצא מכלל שליטה.
הקטנוניות
שלי הייתה בשיאה.
זה
התחיל מארוחת בוקר עם חברה,
במסעדת
ארוחות בוקר בתל אביב,
בה
אכלנו ארוחה אנגלית טעימה ברמות.
חשבתי
שזה יהיה יותר נחמד,
סביר
שכזה.
הייתי
צריכה לפגוש את ההורים ואת האורחת שלנו
בעזריאלי ובינתיים הצעתי לחברה להסתובב
איתי קצת עד שהם יבואו.
התברר
שהצטרכתי לחכות הרבה זמן לבואם.
משהו
כמו שלוש שעות.
בינתיים
חברתי עשתה תסרוקת במשך שעה וחצי ואני
חיכיתי לה והתייבשתי עם גליונות ישנים
של 'לאישה',
קודם
אפילו לא ידעתי שאני אוהבת 'לאישה'.
עכשיו
אני יודעת.
אחר
כך היא החליטה שהיא רוצה שיעשו לה איפור,
כי
הייתה לה חתונה בערב,
אז
היא התאפרה במשך שעה בחנות לאיפור ואני
שוב חיכיתי.
אחרי
שהסתפרה והתאפרה היא החליטה שהיא חייבת
ללכת והשאירה אותי לבד בעזריאלי.'את
לא כועסת נכון?
אני
פשוט לא רוצה שיימרח לי האיפור'
'ברור
שלא'.
אם
אני אכעס,
אני
אהיה מעוצבנת יותר.
עדיף
לשמור על רף עצבים נמוך.
אחרי
שישבתי כמו סתומה בתחנת אוטובוס בלי באמת
לחכות לאוטובוס,
רק
לאחי ולאורחת,
החלטתי
לחזור לניו פארם כדי לפשפש שם אחרי שמפו
ועוד כל מיני שטויות כמו גומיות לשיער.
מתברר
שאספתי שטויות בסך מאה שקלים.
קצת
הרבה לכמה 'שטויות'.
אבל
זה לא מה שהרגיז אותי,
הרגיז
אותי שכשהעברתי את הכרטיס האשראי שלי
המחשב נתקע.
פשוט
שבק חיים בקטע שבו כרטיס האשראי היה אמור
לקבל אישור מהבנק.
בינתיים
אח שלי והאורחת כבר באו ואני עדיין חיכיתי
עם השקית המוכנה והקבלה שהגיעה אחרי חצי
שעה.
אחרי
שיצאנו גילינו שיש לו רק רבע שעה לבלות
במצפה,
להראותו
לאורחת,
אצנו
מהר למעלה ואז למטה ואחי היה רעב עד כדי
טירוף.
התיישבנו
לאכול,
עמדנו
להזמין והוא בדיוק החליט שהוא לא רעב.
זה
ממש הרתיח את דמי.
התפוצצתי
עליו ואמרתי שמצידי שישב ויחכה לי ולה עד
שנסתובב על הספסל.
ועזבנו
אותו.
חזרנו
אליו אחרי הרבה מאד חנויות ושקיות בודדות
של בגדים.
עד
אז באו ההורים שלי וקנו לאורחת מלא מתנות.
הייתי
על סף שיגעון.
יותר
מדי שעות בקניון,
זה
לא בריא לבחורה,
אם
כך חשבתי קודם.
מדדתי
עשרות בגדים שהיו בשביל הבת של האורחת
בחו"ל
והתבאסתי עם כל ג'ינס
וכל חולצה שלא יהיו שלי.
הארון
שלי ריק באופן כמעט מרתיע.
אין
לי מה ללבוש וזה לא סתם משפט של בחורה
טיפוסית.
באמת
שאין לי.
רוב
הבגדים שלי שייכים לשנים עברו כשהייתי
גדולה יותר במידה.
כל
החולצות נראות עליי גדולות ולא מחמיאות.
הגיע
הזמן לחידוש מלתחת סתיו-חורף
2009-2010.
:)
אחרי
הסיוט בקניון נסענו לאכול בשר,
הרבה
בשר וזה הסתיים בכך שקמתי היום בבוקר,
מוקדם
יותר מכפי שרציתי והלכתי לפר"ח.
חששתי
הרבה,
אבל
זה מפני שאני בן אדם לחוץ טבעי כשזה נוגע
לקהל.
שום
שכנועים בעולם לא יצליחו להוציא ממני את
החרדה.
חרדת
בחינות,
חרדת
קהל,
חרדת
אנשים עם עיניים חודרניות.
אני
יודעת שזהו תסביך שיש לי,
תסביך
ה'אני
לא מספיק טובה'
ואני
נואשת לפתור אותו.
הגעתי
לבית הספר מוקדם מהרגיל ורק הרכזת הצעירה
חיכתה לי שם.
בית
הספר השתנה כל כך,
מאז
שלמדתי שם.
בניינים
ישנים נהרסו וחדשים נבנו,
המזכירות
וחדר המורים שינו את מקומם.
מאז
שהייתי ילדה קטנה בכיתה א'
בבית
הספר שהייתה בו רק כיתה א'
אחת,
בית
הספר נהפך למקום נרחב ומרובה כיתות.
הגיעו
מעט חונכים מהצפוי וההדרכה הייתה קצרה
ומאד מתומצתת.
הרכזת
חשבה שזה רעיון טוב שנלך 'להפתיע'
את
החונכים שלנו בכיתות לימוד וביליתי רבע
שעה בחיפוש הכיתה הנכונה עד שגיליתי שפר"ח
שלי בכלל לא לומדת כאן השעה הזאת אלא
בבניין אחר.
בציפייה
מהולה בהתרגשות הגעתי לכיתה הנכונה ומצאתי
אותה.
למרות
שיש לה שם של בן(ולרגע
חששתי)
זאת
בת.
חמודה.
היא
לא מיהרה להיפתח אליי,
כך
שקצת נבהלתי שמא ממש לא מצאתי חן בעיניה.
הלכנו
בחזרה למזכירות ושם מילאתי איתה שאלון
קצר על אישיות ודברים שהיא אוהבת ושונאת.
אז
היא נפתחה אליי יותר והתחילה לדבר איתי.
גיליתי
שהיא אוהבת לקרוא,
לכתוב
ולשיר ויש לה כמה חברות טובות.
בבית
המצב קצת פחות מזהיר,
אך
זה משהו שלא התעקשתי עליו.
לבסוף
ישבנו יותר זמן מהחונכים האחרים ושחררתי
אותה רק לקראת ההפסקה.
החלפנו
מספרי טלפון והבטחתי לה שאבוא ביום ראשון
לחונכות הראשונה שלנו.
עכשיו
רק נשאר לי לחשוב על רעיון.
רעיון
לפעילות פנאי שאעשה איתה.
אני
מקווה שהיא תקבל אותי ותשמח שאני החונכת
שלה,
אחרת
שתינו נהיה אומללות מאד.
כבר
הייתה לה חונכת בעבר והיא יודעת למה לצפות,
רק
שאני חונכת בפעם הראשונה.
ביום
ראשון,
לפני
החונכות אני מתחילה את הלימודים,
אירוע
מלחיץ לפחדנית-שינויים
כמוני.
צריך
לקחת הכל בחצי נשימה.
חצי
שאיפה וחצי נשיפה.
עוד
מעט יבואו מעט קרובי משפחה לעשות 'על
האש',
כדי
להשלים את אירועי יום ההולדת שלי שנחגג
חלקית.
אני
לא ממש מתרגשת והאמת שאין לי ממש חשק לזה
אבל אין הרבה ברירות.
All
pressure is self-inflicted. It's what you make of it or how you let
it rub off on you.
Sebastian
Coe
Hasta
la vista.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dreamy