היום בזמן שעשיתי לעצמי פדיקור ברגליים חתכתי את האצבע. כנראה שחתכתי אותה
במקום הקרוב לנים דם, שכן התחיל לרדת לי דם שהיה קשה לי לעצור. אך לפני שלקחתי את
הצמר גפן והנחתי אותו על הפצע בהיתי בדם כמהופנטת. בצבע הבורדו אדמדם שלו. אני
יודעת שכל גוף האדם מורכב באיברים וצינורות דם וורידים ועורקים, אבל כשרואים דם זה
אחרת. נכון שזה רק פצע קטן, אבל הפצע הקטן גרם לי לחשוב שאני חייה. חייה באמת.
לפעמים אני מעבירה את הימים בציפייה למשהו אחר. למשהו יותר
טוב בעתיד. אני מחכה לימים אחרים שיבואו, משתדלת להאיץ בזמן כדי להגיע כבר ל'טוב
החלומי' שאני כל כך רוצה. וככל שעוברים הימים אני מבינה שאין 'טוב חלומי' בעתיד.
יש רק את ההווה. קשה לי לעיתים להישאר בפוקוס ולא לנווט את עצמי בעבר ובעתיד. קשה
לי ליהנות מהרגע, כשזה הדבר שאני הכי רוצה. לנשום עמוק ולהרגיש חופשייה.
יש לי כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה דברים שאני מודה עליהם
ותמיד משהו חסר. אני תוהה אם זה טבע האדם לרצות את מה שאין לו, או פשוט להרגיש
בלתי מסופק, או שזו רק אני. אני מנסה ליהנות מעכשיו, ליהנות מהלבד שלי, ליהנות
מהשקט שיש בבית כשאני נשארת לבדי בלי המשפחה, בין ארבעת הקירות. אני מנסה ליהנות
ועדיין חושבת על מחר, ומחרתיים.
הדאגות חונקות אותי. ואלו לא דאגות גדולות וכבדות משקל. אלו
דאגות קטנות כמחטים שדוקרות אותי שוב ושוב שוב עד שאני קורסת.
השבוע שעבר עליי היה השבוע הראשון ללימודים. כמו תמיד, אני
מלאה בחששות ודאגות לקראת לימודים קבוצתיים ושאלות בכיתה. עשיתי לעצמי כמה וכמה
פאדיחות כשהייתי צריכה לדבר באנגלית ובצרפתית אבל כך זה עבר. אני רוצה להיות יותר
בטוחה בעצמי ולא לפחד כמו ילדה קטנה, אך בינתיים הפחד שומר את ידו על העליונה.
התחלתי לעשות פר"ח עם ילדה שיש לי רגשות מעורבים
כלפיה. מצד אחד, היא מאד מתוקה ונעימה כשהיא רוצה, מצד שני הנימוסים שלה ברצפה
ויכולתה להתרגז ולהתעצבן עולות על כל הגבולות שאני מכירה. היא מאד קולנית ובולטת
ואפילו שתלטנית. הכל בסדר אצלה בתחום החברתי, אפילו בסדר מדי, רק שבתחום הלימודי
והאישי היא קצת מקרטעת. היה לי קשה לבוא אליה אחרי הלימודים ולגלות שהיא הזמינה
עדר שלם של בנות לזמן הפרטי שלנו והייתי צריכה להיות הבייביסיטר של כולם. בהחלט לא
משהו שציפיתי לו. פעם הבאה אני פשוט אלך הביתה ואגיד לה שתזמין אותי כשתתפנה.
הזמן טס במהלך הלימודים, כמו שהוא טס בשנה שעברה, הוא טס גם
השנה. יש לי כמה שיעורים ממש חביבים, כמו ספרות גותית וצרפת במאה העשרים וסדנה
בצרפתית וכמה שיעורים קצת יותר מעיקים כמו פרוסמינר באנגלית...
כמו שכבר כתבתי, אני מעבירה את הזמן בחלומות בהקיץ בתקווה
למשהו טוב יותר וזה משהו שאני נואשת לשנות בתוכי. אני כמהה לאהבה. כמהה לבן זוג.
כמהה אך אולי לא מוכנה לכך, לא באמת, עד שאפגוש את האדם המתאים. אני כבר לא בטוחה
אם יש אדם מתאים עבורי או שאני פשוט צריכה להתפשר עם מי שיבוא... בינתיים אני לבד.
כבר שנה וחצי לא הרגשתי חיבוק ולא נשיקה אוהבת ואפילו לא
הליכה יד ביד על חוף הים. אני משתוקקת לחיבה ולרומנטיקה. אני משתוקקת שהלב שלי
יחזור להרגיש. יחזור לפעום שוב.
Believe that life is worth living and your belief will help create the fact.
William James
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dreamy