14.11.2009
אומרים שהזמן חולף מהר כשנהנים. אני חושבת שהוא חולף מהר כך או כך. אין לו הרבה ברירות, לזמן, אלא לחלוף מעצמו. כל דקה שעוברת כבר לא תחזור, ואנחנו, אמורים להעריך את מה שהיה, את מה שיש ולקוות למשהו שיהיה טוב.
מאז תחילת הלימודים הזמן חולף מהר. הוא טס כל כך מהר ואני כל כך עסוקה, בשיעורים, בפרוסמינר, בפר"ח. אני רק מחכה לסופשבוע שיגיע, וכשהוא בא, אני מבזבזת את הזמן ברביצה על הספה, קריאת ספר זה או אחר, כתיבה, ואם יתמזל מזלי אז יציאה לאנשהו.
בסוף כל יום שבת אני קצת מאוכזבת, מאוכזבת ממה שיכולתי לעשות, מאוכזבת שהיה כה קצר וכבר נגמר, מאוכזבת שאין שום דבר מיוחד שעשה אותי מאושרת השבוע הזה. רק עוד שבוע מן המניין. הכל כרגיל. וככה הזמן עובר. והכל נשאר כרגיל.
לפעמים אני חושבת שכל הדברים שקורים לי, אלו בכלל לא דברים שקורים בחיים שלי. אני מרגישה שאני יושבת באולם קולנוע, צופה מהצד באירועים חסרי החשיבות של חיי בלי יכולת להגיב, אדישה, מנוכרת.
נכון שאני פוגשת חברות חדשות, יש לי שיחות מעניינות ואני מגיעה לשלב שבו אגיד שנותרו עוד שנה וחצי לסיום הלימודים, אך זה פשוט לא זה.
לא הרגש שאני מצפה לו, לא הרגש שאני משתוקקת לו. אני משתוקקת לרגש, לאדם שיסחף אותי אחריו... לאדם שיגרום ללב שלי לפעום מהר יותר רק כי הוא יסתכל עליי ויחייך. אני כמהה לחיבוק הזה, החיבוק החמים שירגיע את הנשמה הלא שקטה שלי. אני כמהה.
ואולי כדאי לי להפסיק, את הכמיהה, את הרצון, הציפייה והחלום. אולי כדאי לי להפסיק להעביר את זמני בחלומות בהקיץ ופשוט לא לחשוב יותר. לא לחשוב יותר על מה שהיה ועל מה שיכול להיות. כי הזמן עובר, וחולף, ושוב דבר לא קורה.
ותמיד יש בי את התקווה, שיום אחד, זה יהיה היום שבו אכיר מישהו שיתן לי את ההרגשה הזאת, שכל כך חסרה לי. ובכל יום מחדש, מצפה לי אכזבה. אולי זו הסיבה שאני מרגישה כל כך מבוזבזת. אולי זו הסיבה שאיני מצליחה לתפוס את רגעי האושר שקיימים בחיים שלי ולהעריכם כראוי.
לפעמים בא לי להיכנס לקונכיה שלי, להתתכרבל בתוכה ולהעמיד פנים שאין עולם בחוץ. אין אף אחד. ואני גם כן אף אחת. וזהו זה. ובתוך הקונכייה שלי יהיה חמים ונעים, בתוך הקונכייה שלי אני אמצא קצת שקט.
אך איפה אמצא קונכייה שכזאת אם אני כל כך רחוקה מהים, אני משוטטת במדבר החולי ואין שום זכר לקונכיות. ושוב אין לי שלווה. הנפש שלי מפרפרת בפנים כמו פרפר כלוא ואני יודעת שזאת אשמתי. אני אשמה בכל, אפילו בדברים שאני לא מודעת עליהם. אני יכולה להאשים רק את עצמי.
דבר נוסף שמוציא אותי מדעתי זה פחד הקהל הנוראי שיש לי. אני לא רק מתרגשת לדבר מול אנשים, אני פשוט מתה מפחד. הגוף שלי ננעל. המחשבות נאטמות והראש שלי מתרוקן. זאת אחת החוויות הכי לא נעימות שקרו לי בלימודים השנה, כשאני חשופה ומובכת, והחוויה הזאת עומדת לחזור על עצמה שוב ושוב עוד כמה פעמים. כולי תקווה שאוכל להשתפר בנאומי מול קהל אך אני לא אשטה בעצמי, אני עדיין לא אוכל לדבר בחופשיות כשעיניהם של כולם נעוצות רק בי.
ופרח... הילדה של פרח היא כמו סופה. סופת ברקים. קשה מאד לגרום לה להקשיב, קשה מאד לרסן את ההתנהגות הפראית שלה וקשה מאד כשהיא מתעלמת ממני ולא מוכנה להקשיב. אני נתקלת בקיר שוב ושוב ואני כבר כמעט סובלת. לא ציפיתי שיהיה לי קל, אך ציפיתי שאוכל להתחבר איתה ושתהיה לי חברה, חברה קטנה גדולה שכזאת. והיא... היא ציפתה שתבוא מישהי שהיא תוכל לפקד עליה, תוכל להגיד לה מה לעשות. קשה לי. ולפרוש... האם אוכל לפרוש ולא להרגיש מאוכזבת ומאכזבת? והרי כבר יש לי מספיק אכזבה בחיי.
לפעמים אני חושבת שאני לא כותבת מספיק, על המשפחה שלי, על החיים, על היום יום... זה היה יכול להקל עליי, הייתי עוצרת לרגע כדי לנשום ולעכל את מה שקורה. אך בדרך, באמצע הדרך, הכל נשכח. אני לא רוצה הרבה, אני רק רוצה לחייך, לצחוק באמת מהלב. מתי זה כבר יקרה?
" Reality is the name we give to our disappointments "
Dr. Martin Luther King Jr.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dreamy