Dream Land

 היום בזמן שעשיתי לעצמי פדיקור ברגליים חתכתי את האצבע. כנראה שחתכתי אותה במקום הקרוב לנים דם, שכן התחיל לרדת לי דם שהיה קשה לי לעצור. אך לפני שלקחתי את הצמר גפן והנחתי אותו על הפצע בהיתי בדם כמהופנטת. בצבע הבורדו אדמדם שלו. אני יודעת שכל גוף האדם מורכב באיברים וצינורות דם וורידים ועורקים, אבל כשרואים דם זה אחרת. נכון שזה רק פצע קטן, אבל הפצע הקטן גרם לי לחשוב שאני חייה. חייה באמת.

 לפעמים אני מעבירה את הימים בציפייה למשהו אחר. למשהו יותר טוב בעתיד. אני מחכה לימים אחרים שיבואו, משתדלת להאיץ בזמן כדי להגיע כבר ל'טוב החלומי' שאני כל כך רוצה. וככל שעוברים הימים אני מבינה שאין 'טוב חלומי' בעתיד. יש רק את ההווה. קשה לי לעיתים להישאר בפוקוס ולא לנווט את עצמי בעבר ובעתיד. קשה לי ליהנות מהרגע, כשזה הדבר שאני הכי רוצה. לנשום עמוק ולהרגיש חופשייה.

יש לי כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה דברים שאני מודה עליהם ותמיד משהו חסר. אני תוהה אם זה טבע האדם לרצות את מה שאין לו, או פשוט להרגיש בלתי מסופק, או שזו רק אני. אני מנסה ליהנות מעכשיו, ליהנות מהלבד שלי, ליהנות מהשקט שיש בבית כשאני נשארת לבדי בלי המשפחה, בין ארבעת הקירות. אני מנסה ליהנות ועדיין חושבת על מחר, ומחרתיים.

הדאגות חונקות אותי. ואלו לא דאגות גדולות וכבדות משקל. אלו דאגות קטנות כמחטים שדוקרות אותי שוב ושוב שוב עד שאני קורסת.

השבוע שעבר עליי היה השבוע הראשון ללימודים. כמו תמיד, אני מלאה בחששות ודאגות לקראת לימודים קבוצתיים ושאלות בכיתה. עשיתי לעצמי כמה וכמה פאדיחות כשהייתי צריכה לדבר באנגלית ובצרפתית אבל כך זה עבר. אני רוצה להיות יותר בטוחה בעצמי ולא לפחד כמו ילדה קטנה, אך בינתיים הפחד שומר את ידו על העליונה.

התחלתי לעשות פר"ח עם ילדה שיש לי רגשות מעורבים כלפיה. מצד אחד, היא מאד מתוקה ונעימה כשהיא רוצה, מצד שני הנימוסים שלה ברצפה ויכולתה להתרגז ולהתעצבן עולות על כל הגבולות שאני מכירה. היא מאד קולנית ובולטת ואפילו שתלטנית. הכל בסדר אצלה בתחום החברתי, אפילו בסדר מדי, רק שבתחום הלימודי והאישי היא קצת מקרטעת. היה לי קשה לבוא אליה אחרי הלימודים ולגלות שהיא הזמינה עדר שלם של בנות לזמן הפרטי שלנו והייתי צריכה להיות הבייביסיטר של כולם. בהחלט לא משהו שציפיתי לו. פעם הבאה אני פשוט אלך הביתה ואגיד לה שתזמין אותי כשתתפנה.

הזמן טס במהלך הלימודים, כמו שהוא טס בשנה שעברה, הוא טס גם השנה. יש לי כמה שיעורים ממש חביבים, כמו ספרות גותית וצרפת במאה העשרים וסדנה בצרפתית וכמה שיעורים קצת יותר מעיקים כמו פרוסמינר באנגלית...

כמו שכבר כתבתי, אני מעבירה את הזמן בחלומות בהקיץ בתקווה למשהו טוב יותר וזה משהו שאני נואשת לשנות בתוכי. אני כמהה לאהבה. כמהה לבן זוג. כמהה אך אולי לא מוכנה לכך, לא באמת, עד שאפגוש את האדם המתאים. אני כבר לא בטוחה אם יש אדם מתאים עבורי או שאני פשוט צריכה להתפשר עם מי שיבוא... בינתיים אני לבד.

כבר שנה וחצי לא הרגשתי חיבוק ולא נשיקה אוהבת ואפילו לא הליכה יד ביד על חוף הים. אני משתוקקת לחיבה ולרומנטיקה. אני משתוקקת שהלב שלי יחזור להרגיש. יחזור לפעום שוב.

14.10.09

האב הביולוגי שלי החליט שהוא מחדש איתי את הקשר. הוא שלח לי מייל, מרוסיה עם ברכת מזל טוב ובקשה לראות תמונות שלי ושל משפחתי. קצת התלבטתי, זה שהוא ה'אבא' הרשמי שלי, לא מקנה לו זכויות יתר. הורי התגרשו כשהייתי בת שנה וחצי והוא התעניין בי מעט מאד מאז. דווקא כשהפכתי לבת עשרים, הוא פתאום נזכר, מצידו השני של העולם, שיש לו בת, בחור נידח בשם ישראל.

אני לא מרגישה כלפיו דבר, בשבילי הוא כמו אדם זר מן הרחוב. או שאולי אני טועה ומה שאני מרגישה כלפיו זה סלידה. נכון, הורי התגרשו ואימא עלתה ארצה והוא נשאר שם, אבל הוא יכול היה לשמור איתי על קשר אם היה רוצה. הוא יכול היה להיות שם בשבילי.

'גברים הם כאלה' זה מה שאימא שלי אמרה לי אחרי התקרית. 'אל תבואי אליהם בציפיות יתרות'.

והיא צודקת.

למדתי שיעור או שתיים על ציפיות. אף פעם לא לצפות יותר מדי מאף אחד, חוץ מעצמך.

היום היה מערבולת של כעס ואי נעימות. היינו אמורים להראות לאורחת שלנו את תל אביב ואת עזריאלי ולפני כן לקפוץ עם אימא לאורטופד שלה. כל התוכניות התפקששו כשאחי הודיע שיש לו מבחן מחר, שהוא נזכר שהוא עדיין לא למד אליו, מה שהכריח אותנו לחזור הביתה בלי שופינג ובלי מצפה עזריאלי. דווקא חשבתי לקנות כמה פרטי לבוש נחמדים לכבוד הלימודים. אוף.

כשחזרנו הביתה הזמנו פיצה מפיצה מטר ואכלתי יותר מדי חתיכות פיצה, כמו שתמיד קורה לי עם פיצה. אני כולי מלאה כמו בלון וחושבת כבר איך להתחיל להוריד את הקלוריות המיותרות שדחסתי לגופי ברגע של חולשה.

אפשר לומר שאני גיקית של ספרים. אני אוהבת לקרוא, אני אוהבת לשרוץ בחנויות ספרים להנאתי(דבר שיכול להתארך לכדי שעות) ואני מנויה באינספור אתרים באינטרנט שמוקדשים לספרים. אני אוהבת לשקוע בקריאה, גם כדי לברוח מהמציאות העגומה יחסית וגם כדי להעשיר את הדימיון. לפעמים אני חושבת שהספרים הם תחליף למחסור בריגושים בחיים שלי. לפעמים הריקנות משתלטת על כל תו ותו מגופי. אני מרגישה שאני הופכת לאדישה. לגוף מהלך ללא רוח חיים. אני מנסה לחייך או לשמוח, לפחות כדי לא לדכא את מי שנמצא סביבי אבל מרגישה צבועה וטיפשה.

אף פעם לא אוכל להסתיר את מה שאני מרגישה, פשוט לא אוכל לגרום לכך שלמישהו יהיה אכפת עד שישאל 'מה לא בסדר'.

הלימודים מתקרבים וכבר קיבלתי את המטלה הראשונה שלי. הרגשות שלי מעורבים. מצד אחד בא לי להיכנס שוב למסגרת, לחברות משנה שעברה, לחיי קמפוס נחמדים. מצד שני זה שוב לחץ, בדידות וניכור שאני תמיד מרגישה באוניברסיטה. כך או כך, אני לא יכולה לברוח ממה שמצפה לי. ארבעת חודשי החופשה חלפו מהר כל כך ולאט בו זמנית. הזמן הוא דבר מוזר בהחלט. הלוואי ואפשר היה לקחת פיסת זמן ולקלוע אותה בצנצנת. זאת הייתה יכולה להיות פיסת הזמן הפרטית שלי.

"Learn the past, watch the present, and create the future."
Jesse Conrad