Dream Land

 היום בזמן שעשיתי לעצמי פדיקור ברגליים חתכתי את האצבע. כנראה שחתכתי אותה במקום הקרוב לנים דם, שכן התחיל לרדת לי דם שהיה קשה לי לעצור. אך לפני שלקחתי את הצמר גפן והנחתי אותו על הפצע בהיתי בדם כמהופנטת. בצבע הבורדו אדמדם שלו. אני יודעת שכל גוף האדם מורכב באיברים וצינורות דם וורידים ועורקים, אבל כשרואים דם זה אחרת. נכון שזה רק פצע קטן, אבל הפצע הקטן גרם לי לחשוב שאני חייה. חייה באמת.

 לפעמים אני מעבירה את הימים בציפייה למשהו אחר. למשהו יותר טוב בעתיד. אני מחכה לימים אחרים שיבואו, משתדלת להאיץ בזמן כדי להגיע כבר ל'טוב החלומי' שאני כל כך רוצה. וככל שעוברים הימים אני מבינה שאין 'טוב חלומי' בעתיד. יש רק את ההווה. קשה לי לעיתים להישאר בפוקוס ולא לנווט את עצמי בעבר ובעתיד. קשה לי ליהנות מהרגע, כשזה הדבר שאני הכי רוצה. לנשום עמוק ולהרגיש חופשייה.

יש לי כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה דברים שאני מודה עליהם ותמיד משהו חסר. אני תוהה אם זה טבע האדם לרצות את מה שאין לו, או פשוט להרגיש בלתי מסופק, או שזו רק אני. אני מנסה ליהנות מעכשיו, ליהנות מהלבד שלי, ליהנות מהשקט שיש בבית כשאני נשארת לבדי בלי המשפחה, בין ארבעת הקירות. אני מנסה ליהנות ועדיין חושבת על מחר, ומחרתיים.

הדאגות חונקות אותי. ואלו לא דאגות גדולות וכבדות משקל. אלו דאגות קטנות כמחטים שדוקרות אותי שוב ושוב שוב עד שאני קורסת.

השבוע שעבר עליי היה השבוע הראשון ללימודים. כמו תמיד, אני מלאה בחששות ודאגות לקראת לימודים קבוצתיים ושאלות בכיתה. עשיתי לעצמי כמה וכמה פאדיחות כשהייתי צריכה לדבר באנגלית ובצרפתית אבל כך זה עבר. אני רוצה להיות יותר בטוחה בעצמי ולא לפחד כמו ילדה קטנה, אך בינתיים הפחד שומר את ידו על העליונה.

התחלתי לעשות פר"ח עם ילדה שיש לי רגשות מעורבים כלפיה. מצד אחד, היא מאד מתוקה ונעימה כשהיא רוצה, מצד שני הנימוסים שלה ברצפה ויכולתה להתרגז ולהתעצבן עולות על כל הגבולות שאני מכירה. היא מאד קולנית ובולטת ואפילו שתלטנית. הכל בסדר אצלה בתחום החברתי, אפילו בסדר מדי, רק שבתחום הלימודי והאישי היא קצת מקרטעת. היה לי קשה לבוא אליה אחרי הלימודים ולגלות שהיא הזמינה עדר שלם של בנות לזמן הפרטי שלנו והייתי צריכה להיות הבייביסיטר של כולם. בהחלט לא משהו שציפיתי לו. פעם הבאה אני פשוט אלך הביתה ואגיד לה שתזמין אותי כשתתפנה.

הזמן טס במהלך הלימודים, כמו שהוא טס בשנה שעברה, הוא טס גם השנה. יש לי כמה שיעורים ממש חביבים, כמו ספרות גותית וצרפת במאה העשרים וסדנה בצרפתית וכמה שיעורים קצת יותר מעיקים כמו פרוסמינר באנגלית...

כמו שכבר כתבתי, אני מעבירה את הזמן בחלומות בהקיץ בתקווה למשהו טוב יותר וזה משהו שאני נואשת לשנות בתוכי. אני כמהה לאהבה. כמהה לבן זוג. כמהה אך אולי לא מוכנה לכך, לא באמת, עד שאפגוש את האדם המתאים. אני כבר לא בטוחה אם יש אדם מתאים עבורי או שאני פשוט צריכה להתפשר עם מי שיבוא... בינתיים אני לבד.

כבר שנה וחצי לא הרגשתי חיבוק ולא נשיקה אוהבת ואפילו לא הליכה יד ביד על חוף הים. אני משתוקקת לחיבה ולרומנטיקה. אני משתוקקת שהלב שלי יחזור להרגיש. יחזור לפעום שוב.

13.10.2009

אתמול הפכתי להיות בת עשרים באופן רשמי. יותר אין דרך חזרה לשנות הילדות והנעורים המוקדמות. החלפתי קידומת, כמו שאומרים.

היום הולדת התחיל בחצות, כשאח שלי הדליק כמה זיקוקים וכולם התקבצו כדי לתת לי מתנה. שרשרת מוזהבת ביחד עם צמיד עם אבנים צבעוניות. את המתנה העיקרית שלי קיבלתי לפני יותר משבוע. ביקשתי מיני לפטופ ללימודים וקיבלתי אותו.

אסוס קטן וחמוד, עם ציפוי לבן והרבה יוקרה.

בימים הראשונים כמעט ולא הדלקתי את המחשב הנייח. הרי המחשב הנייד הרבה יותר קל, נוח ופשוט. אין ספק שזאת המתנה שהכי רציתי.

בשש וחצי בבוקר התעוררתי מסמס. מתברר שמישהו חשב שזה רעיון טוב לאחל לי ברכת מזל טוב קצת אחרי הזריחה. מתברר שזה היה האקס שלי, כצפוי. לא ציפיתי ממנו למשהו אחר ואני שמחה שהוא לא התקשר. כי אז הייתי מתלבטת אם לענות או לא.

אחר כך אימא באה לחדרי והעירה אותי והתחילה לדבר עליי עם האורחת שלנו שהגיעה מרוסיה. היא סיפרה על העבר שלי, על האהבה הראשונה שלי וזה העציב אותי. זה גרם לי לחזור בזמן לזיכרונות שהייתי מעדיפה כבר לשים מאחורי.

ההורים נסעו לחיפה ואני ואחי הצטרפנו אליהם בצהריים.

אני לא נוהגת לנסוע ברכבת אבל אני חושבת שיש בזה תענוג מסוים, משהו שמזכיר לי ניחוח חו"ל. הוצאתי את ה'נערה עם קעקוע דרקון' שלי, של סטיג לרסון ונאבקתי כדי להתרכז, כי במושבים לידינו התיישבו נשים פטפטניות.

הנסיעה הייתה מהירה, תוך פחות משעה הגענו לחיפה ופגשנו את ההורים ואת האורחת ונסענו לעכו העתיקה. התבלבלנו כמה פעמים בדרך, מה שגרם לנו לעצור ולסרוק את המפה שוב ושוב.

כשהגענו השמש התחילה לשקוע ונאבקנו כדי לפלס את דרכינו בבזאר הערבי ובין המסגדים. אני אוהבת עתיקות, במיוחד כשאני יכולה להלך בתוכן. ללכת בין בתי האבן העתיקים ובין הרחובות הצפופים ממש יכול להראות לך איך החיים נראו פעם, וכמה הם לא השתנו עבור האנשים שמתגוררים שם.

הגענו למסעדה על חוף הים, בחרנו בשולחן ממש ליד המעקה כדי לראות את הדגים. הנוף היה מרשים. החוף של מפרץ חיפה נצנץ בעשרות פנסים צבעוניים על קו החוף. לא היה הרבה מבחר במסעדה, אז בחרתי בברירת המחדל שלי, שהיא שניצל. המנה הייתה ענקית, בשום אופן לא יכולתי לאכול את כולה. הרוב הלך אל הדגים במים ואל חתולה שחורה ורעבה במיוחד שחיכתה מתחת לכיסא.

הצטלמנו מעט לאחר שיצאנו התחלנו בנסיעה ישנונית הביתה. עצרנו אצל סבתא שלי שהעניקה לי במתנה עגילי זהב מדהימים שכעת אני לובשת. כשחזרנו הביתה לקח לי הרבה זמן עד שהלכתי לישון.

שיחה עם חברה שהתקשרה במיוחד לאחל לי יום הולדת שמח הפתיעה אותי לטובה.

הלכתי לישון הרבה אחרי חצות, כשכבר הפכתי לבת עשרים פלוס כמה שעות.

היום הסתובבתי עם אחי בעיר בחיפוש אחרי חוברת נדירה ללשון שהוא חייב לקנות למחר. משום מה הוא נזכר בדברים 'דחופים' רק ברגע האחרון. זה מוטיב חוזר אצלו.

עשינו חתיכת סיבוב רגלי בעיר כשגילינו שבחנות אחת הספר אזל, החנות השנייה הייתה סגורה ורק לאחר סבב של טלפונים לכל החנויות בעיר מצאנו את חנות שהיה בה את הספר. בדרך קניתי שלושה חצאיות זולות בשביל ללכת איתן בבית, אחת נתתי לאימא, כי היא באותה מידה כמעט. עצרנו אצל סבתא, אחי נמנם ואז חזרנו הביתה עם מלא גלידה(כיאה למפונקים שכמותנו).

הרכזת של פר"ח הודיעה לי לבוא ביום שישי לבית הספר בו אקבל את התלמידה שאהיה החונכת שלה בשנה הקרובה. אני קצת מתרגשת וחוששת אבל מניחה שכל דבר זה לטובה, במיוחד כשמדובר בהתנדבות.

אני רוצה להתחיל מחדש, לא רק בבלוג הזה, אלא גם להתחיל מחדש את החיים שלי. אני רוצה להיאבק בפחדים שלי ובחששות שלי. אני רוצה להיות עצמאית יותר, בטוחה בעצמי ופתוחה יותר לאנשים סביבי. אני רוצה למצוא אהבה. אהבה כזאת שתתעלה על הראשונה.

להיות מאושרת. כי אושר הוא המפתח.

” Every year on your birthday, you get a chance to start new.”

Sammy Hagar