שנינו יושבים במיטה וחצי שלך, אתה נשען כל הקיר ואני מכורבלת עלייך במין חיבוק שמראה כמה אתה מגונן עליי. הידיים שלנו נאחזות אחת בשניה ואני נושמת לתוכי את הריח שלך. אני מקרבת את היד שלך לפה שלי ונותנ נשיקה קטנה, אתה בקושי שם לב.
אנחנו רואים איזו סדרה, שרינת תמיד כועסת עליי שאני ואה רק איתך, ושותים לנו פטל. אולי אפילו הכנו קודם פופקורן, כי אני אוהבת, ופסטה עם הרוטב המפנק שלי וגבנ"צ עם כל האחים שלך, אתה יודע שאני שונאת את זה אבל זה פשוט אתה.
ואז הסדרה נגמרת, ואתה בעדינות מסובב אותי אלייך "על מה את חושבת" אתה שואל כשאתה בעצם יודע את התשובה. "וולנטיינ'ס דיי. נו, אתה יודע" ואתה מגחך לך עם החיוך הבלתי אפשרי שלך, ואני קופצת מהמיטה לתיק שלי ומוציאה דובי קטן, אדום, עם לב, אתה צוחק עליי מאוד אבל אני יודעת שהדברים הקטנים האלה הם שגורמים לך לאהוב אותי ואז אתה אומר "אני אוהב אותך" ואני נכנסת לחיבוק גדול יותר.
כשאנחנו הולכים לישון במיטה וחצי שלך אתה מחבק אותי חזק מאחורה, לא לפני שאתה מתלונן שהשיער שלי מציק, ואומר לי שלמרות שאתה שונא את היום הזה הוא שווה הכל כשהוא איתי. ואני יודעת שאתה מתכוון לזה, אני רואה לך בעיניים, ואני מרגישה בדיוק אותו דבר.
זה היה יכול להיות יום אהבה מושלם, אם לא היית אדיוט מספיק כדי להרוס גם אותנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
