איך אפשר להתחיל בכלל לכתוב על סבא? אולי כדאי להתחיל מהסוף.
סבא נפטר שנה שעברה בבית חולים, בן 90 היה במותו, ואחריו השאיר אלמנה, 4 ילדים, 35 נכדים, ו70 נינים. אני אחת מהנינים, חמישית לשם דיוק.
סבא היה האדם הטוב ביותר שאי פעם פגשתי. הוא היה אדם קטן קומה אבל עם הגובה הנפשי הכי גבוה שאי פעם פגשתי. דמיינו לעצמכם עץ, הכי זקן וחזק שאתם מכירים, ואז תחשבו על השתיל הקטנצ'יק שבנה את כל העץ הזה ועד כמה השורשים והגזע שלו חזקים. זה סבא שלי.
הגזע הכי חזק שקיים, השורשים שחודרים הכי עמוק, הגיבור שלי.
סבא נולד ב1921 בהונגריה, עוד לפני בכלל הנאצים והשואה. בפרוץ המלחמה הוא היה בן 18. בגיל שלי. ילדון. לפני המלחמה הייתה ילדה שהוא אהב אבל "היא הייתה בעלת גאוה, כי היא הייתה יפה" ובמחנות הוא לא רצה ואמר: "אני במחנה לא מתחתן! אי אפשר היה לשמור שם טהרת המשפחה, ולי זה היה חשוב"
סבא היה ניצול שואה אך לרוב טען כי הוא "שורד שואה". הוא לא הירבה לדבר על מה שקרה לו, רק סיפר בעקיפין שנפצע בהתקפת אווירון, קיבל רסיס לישבן בזמן שארבעה אחרים מתו.
הדבר היחיד שהיה חשוב לסבא, בדייט עם סבתא זה שהיא לא תהיה צולעת, על אף הנכות שלו. הוא שכר מישהו שיעקוב אחריהם ויבדוק איך ההליכה של סבתא. תמיד הוא היה אדם מצחיק.
סבא שלי היה גיבור. סבא שלי היה חכם. סבא שלי היה מצחיק.
השנה אנחנו נצא, בעז"ה, למסע לפולין ואחרי לבטים ארוכים החלטתי לא לצאת. סבא התנגד שנלך לגרמניה ופולין ונפרנס את הגויים האלה. ואני מאמינה בסבא שלי. למרות הקושי.
אני מתגעגעת אלייך סבא, אני יודעת שגם השאר ובעיקר סבתא. תשגיח עלינו מלמעלה, טוב?
יהי זכרך ברוך, סבא ברוך.
סבא וסבתא בימים טובים יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
