כל יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות - מצאתי את עצמי, בזמן צפירה, בטקס, או בבית, או במיטה. אף פעם לא מצאתי את עצמי בצפירה באוטובוס, או בכביש או אפילו סתם ככה באמצע הרחוב. עד היום.
היום יצאתי מהבית ב-19:58 בדרך לטקס (שאז לא ידעתי שהוא קצת רחוק מהבית), ב19:59, כשכבר הבנתי שיש לי הרבה ללכת התחלתי להאיץ את התעדים, בדיוק אז האוטובוס הגיע לישוב וחבורת אנשים ירדו ממנו.
צפירה.
אני עם הרגל באוויר, באמצע צעד ואני קופאת במקום.
מחזירה את הרגל.
עומדת.
ראש למטה. ואז למעלה.
ושוב למטה. וקצת לצדדים.
אני בוחנת במבט חטוף את השכונה.
ילדה קטנה שלא מבינה שעוצרים ממשיכה ללכת,
נער עם תיק גב כבד על הגב נעצר עם ראש מורכן,
נהג האוטובוס עומד במקום,
השכונה קפואה,
ואני.
וכל אחד עם המחשבות שלו ולאן שהצפירה לוקחת אותו.
נגמרת הצפירה.
ופתאום יש תנועה,
והילדה הקטנה כבר מזמן לא באופק,
והנער עם תיק גב כבד ממשיך ללכת בקצב מהיר,
נהג האוטובוס מניע את האוטבוסו ויוצא לדרך,
השכונה חזרת לחיים במהירות,
ואני.
עם המחשבות.
ובעוד שנתיים - כי לפני צבא הולכים למכינה - אני אעמוד עם מדים ועם ראש מורכן. או בעצם לא.
ואולי בעוד שנתיים הצפירה כבר תהיה עליי.
ואולי בעוד שנתיים כבר יהיה שלום עולמי.
ואלו כל המחשבות שעוברות בראשי בזמן של דקה קטנה של צפירה. וכל החיילים. וכל הנספים. וכל הנרצחים.
יהי זכרם של כל הנופלים ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
