פרק 4-אהבת חורף חלק א'
החלטתי לפרוש מצילומי הסרט, למזלי עוד לא חתמתי על החוזה של הצילומים ולכן
לא יוכלו לתבוע אותי.
לא יכולתי לזוז מהמיטה, הייתי תקוע, השמיכה חיממה אותי כל כך עד שהזעתי,
הסתרתי את פניי מהעולם שבחוץ, כמה שהוא נראה תמים ורגוע, הוא מלא בשנאה, אלימות
ועצב.
אנשים בעולם הורסים משפחות ושמחה ברגעים שנראים הכי מאושרים בעולם, איפה
אלוהים שיעצור את הכול?איפה הוא שיוכל לגרום לרגע העצוב הזה להפוך לרגע הכי טוב
בחייך?
אבא שלי עזב כבר, נשארתי לבד עם אמי ואחותי הקטנה שבמילא עסוקה בשלה.
 
שבועיים עברו בשקט, לא עשיתי כלום, פשוט שכבתי במיטתי ובקושי טלוויזיה
הפעלתי, לבית ספר לא הלכתי ואני בטוח שכבר לא זוכרים אותי, אני לא קיים יותר בעולם
הזה ואני לא רוצה להיות!
אפילו אחרי שגיליתי שיש מלאכיות שומרות, החיים עדיין בזבל! שברתי את הרגל
שלי, אבי עזב ובקושי סצנה אחת שיחקתי.
חשבתי שהחיים לא יחזרו להיות כמו שהיו פעם, רעים ומלאים בסבל ושנאה, אבל הם
חזרו, אני שונא את העולם הזה ומי שהמציא אותו! תינוקות נולדים להיות רוצחים ונערים
בגיל העשרה מחליטים לעשות את עצמם קשוחים ולהתעלל בילדים קטנים מהם, יש שנאה כלפי
השונה, בין אם הוא שחור או אשכנזי, או הומו או בי.
בני האדם החזקים חושבים שהם האצילים, המושלמים ואלה שכולם צריכים להשתחוות
להם.
בחיים לא חשבתי שככה אדבר אל העולם שרובו מלא באהבה ושמחה, אבל מה לעשות,
כשהחיים בוגדים בך ועוזבים אותך, אתה בודד, לבד, בוכה ועצוב במשך שארית חייך, אין
מה לעשות יותר.
 
זמן מה עבר מאז אותו היום הקודר שבו אבי עזב, קיבלתי מלא הזמנות להשתתפות
בסדרות ובסרטים ורק אחת מצאה חן בעיניי, סדרה על נער שאביו עזב את הבית לתמיד
ועליו להסתדר עם החיים החדשים שקיבל במתנה, ללא אבא.
 
לסדרה קוראים "מי אוהב אותך יותר ממני", בסדרה נער צעיר שלא
מצליח בחיי החברה כמו בלימודים נאלץ להסתדר ללא אבא, לאחר שנהרג בתאונת דרכים. קראתי
את התסריט, הסיפור כה עצוב כך שאם משווים את הסיפור הזה שכמובן  קיים במציאות לכמה ילדים צעירים שצריכים לחיות
ללא אבא, אני צריך להיות מאושר שאבי עדיין חי.
הסדרה מוזיקלית כך שאם לא אצליח לשיר כמו שצריך אך אתקבל לסדרה, הם יערכו
את הקול.
הפרק הראשון מתחיל בחורף, במחזה על החורף כשהדמות הראשית מופיעה בתור הנער
עם המטרייה והשיר "שנינו יחד במטריה אחת" נשמע, אני מתחיל לשיר אבל
המילים השתנו למילים שמופנות לזכר.
 
"שנינו יחד יחד במטרייה אחת" התחלתי לשיר מול הקהל של הנציבים
שבעצם הם הילדים וההורים שצופים בטקס.
התקרבתי אל אחד הילדים והמשכנו לשיר ביחד, לובשים מעילים ואפודות מחממים
ומחזיקים מטריה אחת גדולה שמכסה את כולנו מהטיפות שמטפטפות על הרחוב הקר.
גמרתי את השיר והתחלתי לשחק.
"זה היה מעייף!" אמרתי והזעתי.
"כן..."אמרה מאי וחייכה אליי.
"דידי, אמרתי לך מספיק פעמים, אני לא מאוהב בך!" צחקתי עליה.
"אני לא עשיתי לך עיניים!" היא צעקה בכעס.
ביחד עם מאי
הסצנה נגמרה ומאי חזרה לשלה.
"רגע, את מאוד מוכרת לי!" אמרתי לה בעודי מבולבל. "ידעתי!
זאת את! את התלמידה מהכיתה שלי!" צעקתי.
כל השחקנים הסתכל עליי, 'מה הוא רוצה מאיתנו' הם בטח חשבו.
מאי חייכה ואמרה "עלית עליי, אני מאי, נעים להכיר אותך!" אמרה
ולחצה את ידי בחוזקה.
"אני לירון, ממתי את עוסקת במשחק? לא ראיתי אותך בכלל
בטלוויזיה." אמרתי לה מסוקרן.
"אני יותר בעסקי תיאטרון, הוריי מעדיפים את התיאטרון, יותר תרבותי
ואין מעריצים שירדפו אחרייך, למרות שהחלום שלי הוא להיראות בטלוויזיה." היא
חייכה וצחקה. "דרך אגב, יש לך קול מדהים!" היא הוסיפה.
הסמקתי באותו רגע, וכשאני נזכר בשבוע שעבר, כשחשבתי שהחיים שלי כבר בזבל
ונהרסו, אני חושב, אולי באמת המלאכית שומרת עליי, גם כשאני לא רואה אותה.
 
שנינו חייכנו, לגמנו מכוס המים שמזגנו לעצמנו וחזרנו אל הסצנה הבאה.
בסצנה שמופיעה אחרי המחזה, אחרי שלכאורה, אני, שון מדבר עם
דידי, שהיא בעצם מאי ומתוודה שאני אוהב אותה ובאותו רגע אנחנו מתנשקים צרפתית,
רגע, מתנשקים?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: