כן כן. עדיין אותו תאריך. אבל את יודעת מה זה אומר? שיש לי משהו חשוב לספר לך!

ככה: אני רוצה לראות ספר בשם "החוג לכפתורים ואומנות הנונסנס". זו תהיה בדיחת המאה.

במחשבה שנייה, אני אכתוב ספר בשם "החוג לכפתורים ואומנות הנונסנס". הוא יהיה יותר אקראי מפרה סגולה שיכורה בשעה שתיים בלילה שמרוב בירה אין לה מושג מה ההבדל בין פיל לכדור אקמול. לא שלי, כרגע, יש מושג כלשהו מה ההבדל, אבל את מבינה.

אני צריכה להזהיר אותך, אלני היקרה, שאם את מחברת ואני מספרת לך על כל מה שעולה לי כרגע בראש, זה מוכרח לומר שתהיה לי נטייה למעברים חדים מרובים בין משלבים לשוניים. זה הופך את שפת הדיבור שלי לכל-כך חריגה שצריך כבר לייצר ממנה שפה חדשה עם שם מומצא לחלוטין שאין לו שום משמעות. אבל עד שאצליח לחשוב על שם כזה, נקרא לשפה שלי חציל.

אז בואי ואספר לך משהו, אלני, על מישהו. המישהו הזה אחראי לחיבור האגדי בינינו והודות לו – כלומר, לה – אני מחזיקה אותך בידיי ומתכוננת להינשא לך. לא. לא באמת. אבל זה יכול להיות נורא מצחיק. כמו האידיוט ההוא שהתחתן עם הכרית שלו.

אלן היא יצור. בואי ונתחיל מזה שהיא יצור, כי ככה תמיד מתחילים לתאר יצורים חיים, אפילו אם הם פטריות ברגליים. היא גם יצור רב-תאי, שזה משהו מדהים, מיוחד, פנטסטי להפליא במורכבותו כי לא ממש ברור לי, אישית, איך מאוסף של חלבונים וסיבים ושטויות מוקפים בקרום של שמן אפשר לייצר מחשבות, רגשות, פחדים, חלומות, רצונות וכולו. אני בטוחה, גם, שאני לא היחידה שחושבת ככה. אני ביולוגית-כותבת רצינית. ואם החוש הטלפתי השבור שלי, שאין לי מושג איך להשתמש בו אבל אני מצליחה להשתמש בו בכל מקרה באופן לא מודע ואז חוזה את העתיד ושטויות -

נכון! בכלל לא סיפרתי לך על החוש הטלפתי שלי! איך יכול להיות ש... אחר-כך. סטינו מהנושא.

מה שניסיתי לומר הוא, שאם החוש הטלפתי השבור שלי לא טועה, אני לא הביולוגית-כותבת היחידה. ולכן אני לא הראשונה שחשבה לעומק על הפילוסופיה שבמורכבות החיים. ואלן, יחסית להרבה מאוד יצורים אחרים, מורכבת משהו לא נורמלי. בייחוד במוח. מעולם לא הצלחתי להבין איך המוח של הילדה הזו עובד. היא מאה שבעים וחמישה סנטימטרים של עצבים שאפילו איינשטיין היה מתגאה במסרים שהם יודעים להעביר. בשבילה במיוחד צריך להמציא עוד שפה חדשה, כי היא איזו ישות אלוהית-למחצה שלכודה בגוף של נערה בת 16. שימו לה עט ביד, ותחשבו שאתם קוראים את הגרסה המודרנית של הקומדיה האלוהית. ואפילו דנטה לא יוכל להתמודד עם העליונות בכתיבה של אלן. למעשה, אם רק ינסה לקרוא אותה הוא יתאבד.

חוץ ממאה שבעים וחמשת הסנטימטרים שלה, היא בלונדינית לשעבר שהחלה במסורת צביעת שערה בחינה, עם עיניים בצבע כחול-כסף מהמם שנראות כמו זוג יהלומים מנצנצים בחושך. ובכלל, יש לה מבט שחודר עמוק-עמוק לתוך העיניים, ואל תוך הנשמה ישר. זה כאילו עושים לך בדיקת גסטרוסקופיה, שזה מין צינור עם מצלמה שמחדירים לך דרך הגרון לתוך הקיבה כדי לבדוק אותה. רק שלהביט לאלן בעיניים דוקר יותר מנטלית מאשר פיזית, וזה מוזר לחלוטין.

אלן מאמינה בהרבה דברים מגניבים ויש לה דמיון מדהים וחשיבה יצירתית. האינדיקציה הכי טובה לכך זה שאם מספרים לה על עלילתם של סדרה או סרט היא תוכל ליצור לעצמה בראש תמונה מלאה של אותם סדרה או סרט בלי לצפות בהם. ככה היא יכולה להעריץ את הסדרה "דוקטור הו" בלי לראות אף פרק, או לדעת מי הזוג המועדף עליה באנימה "דת'נוט" בלי באמת לראות שום אינטראקציה ביניהם. זו יכולת השלמת מידע יש מאין שהייתי מתה שתהיה לי.

ובדיוק בגלל זה, בגלל שהיא מבריקה משהו לא הגיוני בעליל, החלטתי שלאחר חמש שנות היכרות מעמיקה אני אגלה לה את הסוד הכי גדול שלי אי-פעם. אני סומכת עליה כמו שקשה לי, במספר מקרים, לסמוך על ההורים שלי. היא תבין אותי גם אני אגיד לה שאני למעשה אח תאום של שיבוט של אוגר סיבירי אקראי. אספר עליו, כלומר על הסוד, גם לך.

תארי לעצמך שאת רוצה ללכת לשירותים ברכבת, אבל השירותים בקרון ליד. את פותחת את דלת הקרון, מצפה בכיליון עיניים שבצד השני יהיה עוד קרון. נחשי מה? אין קרון. במקום קרון, את רואה חדר יפהפה שקירותיו ורצפתו צבועים בצבע קרם-אפרסק עדין. באחד הקירות קבועים שלושה חלונות גדולים אשר מאירים את החדר, והחדר עצמו מוצף בסקיצות מפוזרות על הרצפה, ציורי קנבס ענקיים שעונים על הקיר, פסלים מסודרים בפינה... ושולחן עבודה גדול שעליו סקיצות, ולידו כן ציור, עליו ציור חצי גמור של מלאך. חדר אידיאלי בשביל אומן, אולי אומנית, שישבו את הלב.

וליד השולחן יושב נער. איזה נער יפהפה הוא! עורו צח כשלג, שיערו שחור כעורב, ושפתיו אדומות כצבע הדובדבן... הוא לא שלגייה. ומהזווית שבה את מסתכלת עליו את רואה תווי פנים עדינים. לצערך, אינך יכולה להבחין בצבע עיניו בשל רכינתו, אך דבר זה לא גורע מיופיו. היית בוודאי חושקת בו באופן מיידי, רוצה אותו לעצמך, מתלהבת...

אך מסמיקה וסוגרת את דלת הקרון.

בפעם הבאה שתפתחי אותה, יהיה שם קרון. הנער בחדר היצירה נעלם כלא היה.

וזה הסוד שלי. אני מסוגלת לפתוח כל דלת שבעולם, והיא תוביל למקום שאינו בעולם הזה. מקום אחר לחלוטין – שדה, מסדרון, שוק הומה. הכל אפשרי. אני מניחה שאפילו הגהנום. תארי לעצמך את היופי שביכולת הזו, אלני! אבל גם הסכנות! מה אם אנסה לעבור לעולם האחר? אולי אתקע שם!

בשביל זה אני רוצה לספר לאלן. היא תוכל לייעץ לי מה לעשות בכוחות האלה. וגם, תרד לי בוודאי אבן גדולה מהלב כשאספר לה. בכל זאת, יהיה לי מישהו לחלוק איתו את הלבטים והחששות שלי. מישהו שיבין את היכולת המוזרה שלי...

אולי היא קשורה לכוח הטלפתי השבור שלי? אין לי מושג, אלני. אין לי מושג.