הראש סוגר עלייך.

הפלאשבקים משתלטים.

אחרי כל כך הרבה זמן שפשוט.. הדחקת.

הרי איך את יכולה להתמודד עם דבר כזה?

עזבי להתמודד, איך את יכולה לקלוט?

השוק, הבכי, ההיסטריה, אנשים בכל מקום, האמבולנסים שממלאים את האיזור, ואת מתמוטטת.

לא יוצאת לי מהראש התמונה כשהגעתי לביה"ח, וראיתי אותך שם במיטה, עם כל הצינורות מחוברים לך לכל הגוף, והמבט המותש, החלש.

הבכי כבר לא היה מורגש, הוא היה השגרה.

אתה חושב שאיבדנו אחד את השניה, אבל האמת שזה קרה כבר מזמן.

אני באמת חזקה כמו שכולם אומרים?